טירוף אחז באירופה במאות ה-16 וה-17. בפיתחה של העת החדשה, פשט ברחבי אירופה ציד המכשפות. למעלה מ-100,000 בני-אדם, רובם המכריע נשים, הוצאו להורג לאחר שהואשמו בכישוף. אין הסבר ברור לרצח ההמוני של נשים-מכשפות, וויכוח ער ניטש עד ימינו על סיבותיו.
המכשפות לא היו קבוצה הומוגנית. בן באו מרקע כלכלי וחברתי שונה. עם זאת ניתן להצביע על שתי קבוצות של נשים שהיו מועדות להיאשם בכישוף. הקבוצה הראשונה היתה של מיילדות, אשר שימשו גם כמטפלות וכעוזרות בית בשבועות הראשונים לאחר הלידה. הקבוצה השנייה היתה של נשים בודדות, ובדרך כלל גם עניות. לא פעם חפפו שתי הקבוצות.
הקבוצה הראשונה היתה כאמור של נשים בודדות. על-פי רוב היו אלה אלמנות מבוגרות בנות המעמד הנמוך. נשים אלה היו לא אחת חלשות, ועל כן תלויות בעזרת שכניהן. כשנתקלו בשכנים קמוצי יד, קידמו אותם לא אחת במנה הגונה של קללות. די היה שאחת הקללות תתגשם, ומיד נחשדו כמכשפות. אבל לא רק העוני והקללות הביאו לכך כנשים בודדות הואשמו בכשפים. עצמאותן ושנינותן, יחד עם התנהגותן המינית – שנחשבה לא פעם חופשית מדי – איימו על הדומיננטיות הגברית. האשמתן בכישוף אפשרה את חיסול האיום, והסבירה את התנהגותן החריגה. הפתרון היה פשוט, ולכן כה נפוץ.
אשה סקוטית בשם אגנס פיני הואשמה בכישוף ב-1642 אחרי שלא נזהרה בדבריה. בוויכוח עם אדון אחד אמרה פיני: “מאחר שהתחלת עם מכשפות, אתן גם תגמור”. בהזדמנות אחרת הזהירה עלמה אחת פן תזכה לנשיכה מהשטן. בתה של פיני כונתה מפי איש אחד “בת מכשפה”. בתגובה הבטיחה לאיש: “אם בת מכשפה אני, השטן יקרע את נשמתך מגופך לפני שתפגוש בי שוב”.
די היה בכמה צירופי מקרים ובשכנים חשדנים ועוינים, כדי שהאישה תואשם בכשפים. ז’אנט קלרק, אשת איכר בכפר קטן סמוך לז’נווה, נאסרה ב-1539. המאסר בוצע לאחר שפרה של שכנה מתה מיד אחרי שז’אנט האכילה אותה. האשמות נוספות הועלו בהמשך: סוס השתגע אחרי שנשכה אותו; ילדה חלתה אחרי שאכלה תפוח מידיה של ז’אנט; שכן אכל ארוחה שבישלה והקיא דברים “שוחרים כמו דיו”. ואולם האישום החמור מכולם היה כי כמה שנים קודם לכן רצחה קלרק קרוב משפחה של בעלה על-ידי השלכת אבקה שטנית בפניו.
מפרשת אגנס פיני עולה כי התייחסות הסביבה לאשה כאל מכשפה דחפה לא פעם את האשה לאמץ את דמות המכשפה. מפרשת ז’אנט קלרק עולה כי מה שהלחץ החברתי לא עשה, השיגו העינויים בחקירות. כמו משפטן של מכשפות רבות אחרות, גם משפטה של קלרק היה מהיר. בתום ארבע חקירות, שארכו שבועיים, הודתה כי היא מכשפה. לשופטים סיפרה כי הפכה מכשפה בעקבות פרץ זעם שתקף אותה אחרי שאיבדה זוג נעליים חדשות. עוד הודתה כי התעלסה עם השטן (“מאחור כמו חיה”), וכי נוזל זרעו היה קר כקרח. הרפובליקה של ז’נווה דנה את ז’אנט קלרק למוות. ראשה נערף, וכל רכושה הוחרם.
מיילדות מסוכנות
בקטגוריה השנייה של נשים שהיו מועדות להיאשם בכישוף נכללו מיילדות, אשר שימשו גם כמטפלות בתינוקות וכעוזרות בית בשבועות הראשונים לאחר הלידה.
במקרים רבים האשימה אמו של התינוק את המטפלת בכישוף. היחסים בין האם למטפלת היו יחסים רוויים מאבקי כוח. מחד-גיסא היתה המטפלת תלויה באם. היא נדרשה לבצע במקומה את כל עבודות הבית והטיפול ברך הנולד ועתידה המקצועי היה תלוי בחוות דעתה של האם. מאידך-גיסא היתה עוצמה רבה בידי המטפלת. רק לה היה הניסיון והידע הנדרשים לטיפול בתינוקות. האם החדשה היתה חלשה, והמטפלת מילאה את כל תפקידיה. כפי שתיארה זאת מטפלת אחת, שהואשמה כמכשפה: “לבד דאגתי לילד, והוא לא היה בידיו של איש, פרט לידי”. בהיעדר טיפולה המסור והמקצועי של המטפלת עלול היה התינוק לחלות. לא פעם קרה שמיד אחרי עזיבת המטפלת, סבל התינוק מבעיות רפואיות. מצב כזה היה כר נוח לצמיחת האשמות, כאילו כישוף מעשה ידי המטפלת הוא שהביא לבעיות.
בחודש ינואר 1669 הואשמה מטפלת גרמניה בת 67 ברצח האשה שבתינוקה טיפלה. שם המטפלת היה אנה אבלר. הרצח בוצע, כך נטען, באמצעות קערת מרק. במקום מרק עשוי יין הריין, שנועד לחזק את האם הצעירה אחרי הלידה, הכינה המטפלת מרק עשוי ברנדי ויין מלבזיה יווני. התרכובת העלתה את חום גופה של האם, עד כי זו החלה להזות. אבל על ערש דווי עוד הספיקה האם להאשים את המטפלת. השמועה פשטה, ונשים נוספות העידו כי אבלר הרעילה את תינוקותיהן. אשה אחת סיפרה, כי ילדה לא היה מסוגל לינוק חלב ממנה. התינוק מת בסבל רב. אשה אחרת סיפרה כי תינוקה מת אחרי שגופו כוסה באבעבועות רעילות. אשה נוספת סיפרה כי עור תינוקה התייבש והתקלף. הוא מת באופן מעורר חמלה. כל העדוֹת העסיקו את אבלר כמטפלת. אנה אבלר נחקרה שש פעמים, והודתה כאשר איימו עליה בעינויים. היא הוצאה להורג, וגופתה נשרפה – עונש שנחשב מתון, שכן לא נשרפה חיים. חודשיים בלבד חלפו מאז הואשמה בכישוף ועד הוצאתה להורג.
אנה אבלר היתה אחת מ-18 מכשפות שהוצאו להורג בעיר הגרמנית אוגסבורג. אבל אוגסבורג, להבדיל מערי דרום גרמניה, נחשבה לעיר שציד המכשפות בה היה מצומצם בהיקפו. ככלל היתה גרמניה מוקד ציד המכשפות באירופה, ונתונים לגבי היקף ההרג בה מדהימים. כך, למשל, בשטח שיפוטו של בישוף אייכשטט הועלו למוקד 274 מכשפות במשך שנה אחת; ואילו באזור שבשליטת מנזר קואדלינבורג הוצאו להורג 133 מכשפות ביום אחד. במהלך תקופה של שלושים שנה הוצאו להורג לפחות 150 מכשפות בעיירה רוטנבורג, שסך כל אוכלוסייתה לא עלה על 2,750 נפש. כעבור מחצית מתקופה זו כפו פרנסי העיר הפסקה של ההרג בטענה כי אם ימשך, תישאר העיירה ללא נשים. למרבה הצער ארכה ההפסקה זמן קצר בלבד.
התקשורת אשמה
מה עמד ביסוד ציד המכשפות? מה גרם לציד לפרוץ? פרופ’ מירי אליאב-פלדון, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב:
“הגורם הראשון היה תקשורת ההמונים. רדיפת המכשפות ההמונית החלה זמן קצר לאחר המצאת הדפוס. חיבורים הקוראים לבער את נגע הכישוף מקרב העולם הנוצרי הופצו בכל רחבי אירופה במאות ואלפי עותקים. הדמיון הרב בהאשמות ובהודאות ובתיאורי מעלליהן של המכשפות בכל רחבי אירופה, שימש לבני התקופה הוכחה ניצחת שמדובר בקשר אמיתי של משרתי השטן. כיום ברור כמובן שהאחידות נבעה מכך שכל רודפי המכשפות וכל המאמינים בקיומן קראו את אותם ספרים ואת אותם ספרי הדרכה לחוקרים.
“גורם נוסף לציד המכשפות הם השינויים שחלו במערכות המשפט באירופה. בימי-הביניים הנה נהוג עיקרון המידה (talion), ולפיו חל העונש על המאשים אם לא הצליח להוכיח את ההאשמה. עיקרון זה נועד למנוע האשמות שווא, והרתיע רבים מלהעליל אשמות כישוף, שמטבען קשות מאוד להוכחה. בפיתחה של העת החדשה נעלם בהדרגה עיקרון זה, ולא היה עוד סכר בפני האשמות שווא. נוסף על כך, החלתו של החוק הרומי ברוב ארצות אירופה איפשרה שימוש בשיטת העינויים לגביית הודאות”.
הכנסת העינויים כאמצעי חקירה הרחיב באופן משמעותי את מספר המואשמות בכשפים. אליאב-פלדון: “היו חוקרים את האשה הראשונה, ושואלים אותה את מי פגשה ב’שבת מכשפות’ (מפגש המכשפות). כל מי ששמן הוזכר הועמדו אף הן לדין, נחקרו ועונו. בגלל העינויים הן הודו באשמה, הוסיפו שמות לרשימה, וחוזר חלילה. העינויים הפכו את תופעת המכשפות לכדור שלג. אלמנט נוסף שיש להביא בחשבון הוא שבאותה תקופה כבר גורשו היהודים מרוב חלקיה של אירופה המערבית. בהיעדרו של ‘השעיר לעזאזל’ המסורתי, חיפשו קורבן אחר להשליך עליו את האחריות לפורענויות”.
אבל מדוע דווקא נשים? בין ההיסטוריונים מתנהל ויכוח סביב שאלה זו, ומגוון הדעות הוא גדול.
אליאב-פלדון: “תפיסות מסוימות בנצרות היו אנטי-נשיות מיסודן. האשה הוגדרה על-פי תפיסות אלה כפתיה, קלת דעת, תאוותנית, מרשעת ופגומה במהותה. משום כך היא נחשבה מטרה נוחה וקלה לפיתויי השטן. מעבר לכך, רוב הנשים שהואשמו בכישוף היו נשים זקנות, עריריות ועניות – במלים אחרות, הקבוצה חסרת המגן והחלשה ביותר בחברה. מיילדות היו חשופות במיוחד לאשמת הכישוף, שכן באותה תקופה תמותת התינוקות והנשים בזמן הלידה היתה גבוהה מאוד”.
הסבר אחר לרדיפת הנשים הוא שציד המכשפות היה אפיזודה נוספת, אכזרית במיוחד, ביחסים בין המינים. הרדיפות שימשו אמצעי גברי לשלוט בנשים, בתקופה של שינויים כלכליים וחברתיים מרחיקי לכת:
באותה התקופה החל להתגבש הסדר הקפיטליסטי. הגברים חששו כי נשים עשויות לתפוס עמדות בעלות השפעה בסדר הכלכלי החדש. ציד המכשפות נועד להבטיח שהגברים ימשיכו להחזיק בעמדות המפתח גם בעתיד. על פי תפיסה זו, ציד המכשפות היה למעשה הפעלה כללית של אלימות מינית גברית כלפי נשים. את התפקידים במערכות המשפט והעינויים מילאו גברים בלבד, והם המיתו נשים בקלות מפחידה. את העובדה כי נשים האשימו נשים אחרות בכישוף ניתן להסביר בפחד העצום של נשי התקופה, ובעינויים הקשים שעברו. נשים שכבר הואשמו בכישוף, האשימו לא אחת נשים אחרות בתקווה שעונשן יופחת.
הציד הבא
אם מאמצים את התיאוריות הפמיניסטיות על היחסים בין המינים כאמצעי לניתוח היסטורי, מגלים כי תקופות שמקובל לראותן כ”מתקדמות”, כמו הרנסנס ותקופת התפתחות מדינות הלאום באירופה במאות ה-16 וה-17 (תקופת ציד המכשפות), הן גם תקופות שבהן נפגע מעמדן של הנשים. ה”התקדמות” מתייחסת לגברים, אך לא בהכרח לנשים.
בספרה ‘Enemies of God’ מבטאת המחברת קריסטינה לארנר את העמדה הפמיניסטית הרדיקלית: “ציד מכשפות הוא ציד נשים, או לפחות ציד של נשים שאינן ממלאות את תפיסת הגברים כיצד נשים צריכות לנהל את חייהן”. במלים אחרות, ציד המכשפות היה ניסיון לשלוט בנשים שנתפסו כמתנגדות לעליונות הגברית, ובעיקר נשים שהתנגדו למוסד הנישואין (רווקות מבוגרות) או שרדו ממנו (אלמנות).
באנגליה נשפטו רוב הנאשמות במעשי כשפים בתקופת שלטונה של אשה – המלכה אליזבת הראשונה. תקופת שלטונה של אליזבת לא התאפיינה ביחס משופר לנשים. למעשה, לא עשתה המלכה דבר כדי להפר את הסדר הגברי השולט. בימינו הוכיחה מרגרט תאצ’ר כי מבחינה זו דבר לא השתנה באנגליה.
מעורבותן של נשים בשלב ההאשמות בכשפים אינה דבר נדיר. ההיסטוריונית הבריטית לינדל רופר מצביעה על כך שמשפטי מכשפות רבים בגרמניה סבבו סביב יחסי אם ומטפלת. אישום אופייני בכישוף הופנה על-ידי האם נגד נשים הקשורות באופן אינטימי לרך הנולד – על-פי-רוב המטפלת. מה גרם לנשים לפתח שנאה עזה כל כך כלפי נשים אחרות? הרי המאשימות ידעו כי דינן של מכשפות הוא מוות אכזרי.
בספר ‘Oedipus and the Devil’, שראה אור לפני חודשים ספורים, טוענת המחברת לינדל רופר, כי אישומי מכשפות על-ידי נשים מתאימים לתבנית לוגית אחידה. רוב ההאשמות הועלו מצד נשים שחוו לידה, ואילו מושא ההאשמות היתה על-פי-רוב אשה מבוגרת, לא פוריה, המטפלת בתינוק. לעתים קרובות היתה הנאשמת המטפלת בתינוק של המאשימה. הניגודים בין עולמה של המאשימה, אם צעירה ופוריה, לבין עולמה של האשה-מכשפה, הלא פוריה, רוויים סמלים תרבותיים – ומכאן עוצמתם.
גם לעינויים שעברו הנאשמות בכישוף היתה משמעות סמלית, מעבר לצורך לחשוף את האמת. מכשפות, כך האמינו, היו עמידות בפני כאב העינויים. העינויים נועדו להחליש את אחיזת השטן במכשפה, ובכך לאפשר לה להודות באשמה. באירופה הנוצרית היתה לכאב משמעות סמלית-דתית. מאחר שהלידה כרוכה בכאב, נתפס הכאב כחוויה נשית. המכשפה, אשה שיכולתה לחוש כאב נחלשה, היתה לפיכך אשה לא אמהית. היא הפכה זרה לתחום הכאב אותו חוותה האם החדשה המאשימה אותה בכשפים.
דימוי מפתח נוסף לאם הפוריה הוא שד רווי חלב מזין. השד הוא מקור החיים. בהיעדר יכולת הנקה של האם, או במקרי מוות פתאומי של התינוק, הואשמו המטפלות-מכשפות כי שמו רעל במזונן של אמהות צעירות, וגרמו להרעלת חלב האם והתינוק הניזון ממנו. השימוש שעשו המכשפות ברעל פגע ביכולתה של האשה להזין ולרפא. שוב נתפסו המכשפות כאנטי-אמהיות וכהורסות הפוריות. הניגודים הערכיים, בפועל ובדימוי, בין האם הצעירה לבין המטפלת המבוגרת, היו כר נוח לצמיחת חשדות ופחדים. כך כמעט כל חולי או מוות יוחס לכשפים מעשה ידי המטפלת. המטפלת הואשמה כמכשפה, נשפטה, ולבסוף הועלתה למוקד.
בסוף המאה ה-17 דעך ציד המכשפות באירופה. מה גרם לו להיפסק? פרופ’ אליאב-פלדון: “יש תזות רבות והסברים שונים להפסקת רדיפת המכשפות. יש סמיכות זמנים בין הפסקת השימוש בעינויים לבין היעלמות ציד המכשפות, אבל אין לדעת מה גרם למה. יש הרואים בכך חלק מדעיכת הקנאות הדתית וקצן של מלחמות הדת. אבל אם מאמצים את התזה שלי, שציד המכשפות החל מלמעלה, מהמשכילים ומהמשכילים למחצה, הרי שאימוץ המהפכה המדעית על-ידי אותן שכבות הוא שגרם להפסקת הציד”.
על פי תפיסה היסטורית אחרת, הרואה בציד המכשפות ניסיון גברי להכפיף את הנשים לחוקי הסדר הפטריאכלי, חלפו ימי הציד מפני שמטרותיו הושגו. עם זאת, אין כל מניעה כי לא יחל ציד מכשפות חדש, על רקע התעצמותן של הנשים. את אופיו וצורתו של ציד המכשפות העתידי ניתן רק לנחש, אבל יש הטוענים כי שמו כבר ניתן לו – “פוסט-פמיניזם”.
