טימופיי ראדיה
“יש רק דבר אחד בטוח לגמרי: בסופו של דבר, הכל חולף מהעולם. העיר, הרחובות, הבניינים ואפילו אנחנו וילדינו. הזמן יחלוף והעמודים התומכים של הגשר המפואר הזה יתחילו להתנודד, ואז ייפלו כמו שורת קוביות דומינו. המשמעות היא ששום דבר אינו נצחי – ואם שום דבר אינו נצחי, הרי שאנחנו יכולים לשנות את פני הדברים אם אנחנו רוצים. נדמה כי בכל אחד יש משהו בלתי ניתן לערעור או שינוי – אבל לא כך. המהלך האחרון הוא תמיד שלך”, הסביר אמן הרחוב הרוסי טימופיי ראדיה.
ריצ’רד רינלדי
מאז שנת 2007, במסגרת פרויקט לגעת בזרים, נוהג הצלם הניו יורקי ריצ’רד רינלדי לבקש מאנשים זרים להצטלם יחד כאילו שהם בני זוג, חברים או בני משפחה. התוצאה היא רגעים של קשר אינטימי שקיים למעשה רק בצילומים, אולם לעתים נלוות לכך גם הכרה עמוקה בכך שזרים הם למעשה חברים שעדיין לא נפגשו.
אפריל סוטרמן
“מדי יום אנחנו רואים דברים רבים, אבל לכמה מהם אנחנו באמת שמים לב?”, אמרה אפריל סוטרמן, התולה זה שנים שלטים פיראטים על גדרות ברחבי העיר סיאטל בארה”ב. לדבריה, השלטים שהיא יוצרת מעצובים כך שישתלבו בסביבה, ולכן רק אנשים שמקדישים תשומת לב רבה לסביבתם, ישימו לב אליהם. “בדרך כלל, שלטים אומרים לך מה לעשות, אבל השלטים האלה רק עוסקים ברגשות”.
מוס
אמן הרחוב הבריטי בנג’מין קרטיס נחשב לחלוץ התחום של “אמנות רחוב נקייה” או “גרפיטי מהופך”, או כפי שהוא מכנה זאת: “ציור על לכלוך”. קרטיס, הידוע בכינוי מוס, מצייר-מנקה זוהמה עירונית שהצטברה על קירות וחומות כתוצאה מזיהום אוויר, תוך יצירת ציורי קיר מרהיבים, אשר נושאים לא פעם גם מסרים פוליטיים.
“קרוב לוודאי שהדבר האחרון בעולם שהיו חושבים לנסות לנכס מחדש הוא את הלכלוך. בכך שכותבים ומציירים עליו, אנחנו משתמשים בו בתור לוח מודעות, ובמקביל מגבירים את מודעות האנשים לעד כמה העולם מלוכלך”, הסביר קרטיס.
אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר האמן ממוקמת בפתח מנהרה במרכז סן פרנסיסקו, שעל קירותיה צייר קרטיס איורים של צמחים טבעיים שגדלו באזור לפני שנבנו המנהרה והעיר.
הנסיכה חיג’אב
“ההגבלות שאנחנו מטילים על עצמנו, אף על פי שלעתים קרובות אנחנו מתמרמרים נגדן, מאוד מעניינות אותי”, הסבירה הנסיכה חיג’אב, אמנית מסתורית שנהגה להסתובב עם טוש שחור בתחנות הרכבת התחתית של פריז, ולכסות ברעלות שחורות דמויות של דוגמנים ודוגמניות חשופי גוף בשלטי פרסומת. “חיג’אב הוא משהו אישי ומגביל, ורוב האנשים בכלל מבלבלים בינו לבין ניקאב או בורקה. בסופו של דבר זה היה משהו אישי, משחק ביני לבין העיר. הייתי צריכה לצאת מבית הספר, נמשכתי לתמונות של פרסומות שמציפות את העיר והחלטתי לחטוף אותן ולנצל אותן לצורך החזון שלי, וכך עשיתי. זה בהחלט יוצר משהו שמזעזע את העין ואת הדיון הרשמי סביב הנושאים האלה. אבל אני רוצה להבהיר דבר אחד – זה ממש לא משהו דתי, מבחינתי. זו אמנות, זה משחק”, אמרה.
JR
אחד הפרויקטים הגדולים ביותר של אמן הרחוב הצרפתי JR היה נשים הן גיבורות. במסגרת הפרויקט הוא צילם פורטרטים של נשים משכונות עוני בהודו, אפריקה וברזיל, ואחר כך יצר פוסטרים עצומים של הצילומים ושילב אותם בנוף העירוני.
כך למשל, במשכנות העוני של העיר ניירובי בקניה הודבקו הפוסטרים לגגות הפחונים, וכך גם אטמו אותם מפני גשם משום שהפוסטרים יוצרו מחומר עמיד למים. “ככה אנשים השאירו את הפוסטרים על הגגות. האמנות הפכה לשימושית. כשחזרתי לשם לפני כמה חודשים, גיליתי שחלק מאחד הפוסטרים שהודבק לגג הפחונים נעלם”, סיפר JR. “כאשר ביררתי מדוע, אמרו לי שהאיש שגר שם עבר לגור במקום אחר, ולקח איתו את חלק הפוסטר שהוצמד לגג ביתו”.
P-183
“שלג ירד, וכיסה את הכיכר במרבד לבן. הבטתי מהחלון מקומה עליונה בבניין סמוך, ולא יכולתי שלא לחפש פריטים שיכולים להפוך דמיון למציאות. במרכז החצר ניצב פנס רחוב שמזכיר מאוד זרוע של משקפיים, ומיד החלטתי להפוך את הרעיון למציאות, ולצייר בשלג את מסגרת המשקפיים החסרה”, סיפר אמן הרחוב הרוסי פאבל פוחוב, שנודע בימי חייו בכינוי P-183.
פדרו רייז
האמן המקסיקני פדרו רייז רכש מהמשטרה אלפי כלי נשק שהוחרמו מארגוני פשע, הוצאו מכלל פעולה והיו מיועדים להשמדה. מגרוטאות הנשק הוא יצר עשרות כלי נגינה, בהם כלי נשיפה, מיתר והקשה, ובהמשך הוא גייס מוסיקאים, ויצא איתם לסיבוב הופעות עם כלי הנגינה החדשים.
“לא מדובר כאן בשינוי צורה בלבד”, הסביר רייז. “חשוב לזכור שכלי הנשק הללו גדעו את חייהם של אנשים רבים; הנגינה בכלים היא מעין טקס גירוש של השדים שהיו אצורים בכלי הנשק, אך גם תפילת אשכבה לזכר החיים שאבדו. זו גם קריאה לפעולה, מכיוון שלא ניתן להסתפק רק בעצירת האלימות במקום בו נעשה שימוש בנשק, אלא גם במקום שבו מייצרים אותו”.
באף דיס
“באופן טבעי אני רואה את עצמי כבעל מנטליות של יוצר גרפיטי, אבל כשאני צריך להסביר את האמנות שלי לאחרים, עלי תמיד לזכור שהיצירה שלי לא עונה למעשה להגדרה של גרפיטי”, אמר באף דיס, אמן רחוב מהעיר מלבורן באוסטרליה, שיוצר אמנות עירונית על ידי הצמדת סרטי נייר דבק לקירות ומדרכות. “מכיוון שניתן להסיר את סרטי נייר הדבק, רוב נציגי רשויות החוק לא יודעים מה לעשות כשהם נתקלים בי. אני נהנה מהבלבול שמתעורר אצלם כשהם רואים שניתן להסיר את נייר הדבק ושהוא לא השאיר סימנים כלשהם”, הסביר.
ROA
אמן הרחוב הבלגי המסתורי ROA מסתובב ברחבי העולם ומשאיר אחריו בכל מקום ציורים ענקיים של בעלי חיים. “בני האדם למעשה השתלטו על כל העולם. אבל יש הרבה חיות שמצליחות לנצל את המצב לטובתן. אותי מאוד מעניין מחזור החיים הזה, שרוב האנשים רואים בו משהו איום ונורא, אבל הוא יכול להיות ממש יפהפה”, הסביר.
ROA התחיל את דרכו בריסוס גרפיטי במפעלים נטושים בעיר הולדתו גנט, ויצר ברבות השנים בסגנונו הייחודי כמה מציורי הקיר הגדולים והמפורסמים ביותר בתולדות אמנות הרחוב. “כשאני נוסע למקומות, אני משתדל לצייר בעלי חיים מקומיים. כך שאני תמיד מתעניין במכרסמים קטנים, אוכלי נבלות וחיות מטורפות שחולקות את הערים עם בני האדם. אלו בעלי החיים שמצליחים לשרוד. אלו הניצולים”.
שאון טאו
“הייתי מאוד רוצה שאנשים יבינו שספרים לא נולדים מרעיונות מאוד ברורים, אלא דווקא מתוך סוג של טירוף ורוח שטות”, אמר מחבר ומאייר ספרי הילדים האוסטרלי שאון טאן. “אחד הדברים החשובים ביותר בעבודה יצירתית הוא לא לדאוג לגבי איכות היצירה, כי לעיתים קרובות הרעיונות הטובים ביותר באים בצורה של ציורים חמקמקים וגרועים”, הוסיף.
OakoAk
אמן הרחוב הצרפתי OakoAk מתהלך ברחובות עיר מגוריו סנט אטיין, ורואה בעיני דמיונו דמויות ובעלי חיים בכמעט כל עצם וחפץ שסביבו. להנאתו, הוא נוהג לעטר את העצמים – בדרך כלל את השבורים שבהם – בציורים ובגרפיטי.
“אני אוהב את העיר הזאת, את האווירה שלה, ורציתי לגרום לה להיראות נחמד יותר”, סיפר OakoAk. “זו היתה עיר תעשייה עם הרבה מכרות פחם, ועכשיו היא עוברת התחדשות, אך עדיין די ענייה. אבל קל מאוד להסתובב בה ברגל, ויש בה הרבה מאפיינים מוזרים שפשוט מושלמים ליצירת אמנות. אני ראיתי צורות בכל מקום, ורציתי להמחיש אותן”.
ארנסט זקרביץ’
למי שייך הרחוב לדעתך? – “למי שגונב אותו ראשון”, משיב אמן הרחוב הליטאי ארנסט זקרביץ’. “אמנות רחוב הופכת לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני, ורואים אותה אנשים שמעולם לא מבקרים בגלריות או מוזיאונים”, הסביר האמן. “אני מרוצה כל עוד היצירה שלי גוררת תגובה כלשהי. חלק מהאנשים עשויים לאהוב אותה וחלקם לא, זה תלוי בהם. אבל אם היצירה גורמת למחשבות שלהם לחרוג מהשגרה, ולו לשנייה, אז השגתי את המטרה שלי”.
דיויד זִין
אמן ציורי המדרכה האמריקאי דיויד זִין גורם זה שנים לאנשים לחייך בעזרת ציורי גיר בתלת מימד שבהם הוא מעטר את מדרכות עיר מגוריו אן ארבור. העובדה שהציורים שלו בדרך כלל נמחקים או דוהים תוך שעות ספורות, רק ממריצה אותו להמשיך ליצור אמנות רחוב.
“זה אחד הגורמים העיקריים שמניעים אותי: התחושה המשחררת הנובעת מהידיעה שמה שאני יוצר יימחק בעתיד הקרוב על ידי גשם או רגליים של עוברי אורח, ולכן אני לא צריך לדאוג האם הציורים טובים מספיק או חשובים מספיק כדי להתקיים”, סיפר זין.
פרו בוי ניק
האמן הרוסי ניקיטה גולובב, הידוע בכינוי “פרו בוי ניק” (Pro Boy Nick), נוהג לצייר על משאיות על ידי ניקוי זוהמה שהצטברה עליהן, במה שנהוג לכנות “גרפיטי מהופך”.
בשבוע השני של הפלישה הרוסית לאוקראינה הוא יצר את “שלג על המסך”, וכך כתב על היצירה (לפי גוגל טרנסלייט): “שלג על המסך. לא תראו את האמת בטלוויזיה, או בסרטונים ביו-טיוב. כל הצדדים משקרים, לכל עד ראייה יש את האמת שלו. הדבר העיקרי שחשוב לזכור הוא שבתוך כל זה עלינו להישאר אנשים שמסוגלים להקשיב, להבין ולשוחח. תישארו קרובים ואל תנתקו קשר מחברים, אפילו אם רבתם בגלל עמדותיכם השונות. תאחזו ביקיריכם, השתדלו לא להגביר את השנאה והחרדה”.
מדמואזל מוריס
אמנית הרחוב הצרפתית מדמואזל מוריס מתקינה כבר שנים יצירות קיפולי נייר (אוריגמי) ברחובות ערים ברחבי תבל, מצרפת ועד וייטנאם והונג קונג. לדבריה, היא מעדיפה להציג את יצירותיה במרחב העירוני מאשר במוזיאון, מכיוון שכך תהליך היצירה הוא ספונטני ובלתי מתוכנן. “אני אף לא בוחרת מראש להשתמש בחומרים מסוימים או את מיקום היצירות, אלא זורמת עם הדברים, ומשתמשת במה שיש לי באותו רגע. אבל אני תמיד משתמשת בחומרים פשוטים וקלים להשגה, ומשתדלת ככל האפשר להשתמש בחומרים ממוחזרים ולא מזהמים”, סיפרה.
היצירות של מוריס הן זמניות, וכעבור מספר ימים היא חוזרת למקום ואוספת את מה שנותר מהיצירה, ועושה שימוש חוזר בחומרים. “זו הדרך שלי לא לכפות את עצמי יותר מדי על הקירות, ומעבר לכך אני אוהבת את העובדה שהיצירות לא מחזיקות מעמד לאורך זמן. כמו שנאמר: מעפר באת – ואל עפר תשוב”, הוסיפה.
מוריס למדה את אמנות האוריגמי במהלך שהות בת שנה ביפן, ומאמינה בנתינה שלא על מנת לקבל דבר בתמורה. “למען האמת, הייתי רוצה להתפרנס ממה שאני עושה, וליצור פרויקטים בבתי ספר, בתי חולים ובמדינות שונות. אני רוצה להרגיש מועילה. הלוואי ואוכל לחלק לאחרים חלק ממה שאני מרוויחה, כמו רובין הוד. אמנם אין לי חץ וקשת אבל אני יודעת לקפל נייר מהר מאוד, ואולי זה יכול לעזור. אם כי בסופו של דבר, אני בסך הכל מדביקה נייר על קירות”, אמרה.
מתיו טרמבלין
“כשאני מסתובב בעיר, אני בוחן את סביבתי, ומתמקד בפרטים שחושפים את הצד המצחיק של החיים העירוניים. אני מנסה ליצור התערבות עירונית שמקיימת דו-שיח עם מה שכבר נמצא. ההתערבויות שלי הן קצרות מועד ואינני חותם עליהן, כך שניתן לפרש אותן במחווה אקראית של כל אזרח”, סיפר אמן הרחוב הצרפתי מתיו טרמבלין, שבקיץ 2013 יצר זר פרחים בקיפולי נייר של דו”חות חנייה שהצטברו על שמשה קדמית של מכונית חונה. “אני רוצה להפוך את העיר למשעשעת ופואטית”.
האמנות של טרמבלין, אשר חולק את זמנו בין הערים רן וארל בצרפת, מתמקדת בנושאים הקשורים לחיי היום-יום העירוניים, גרפיטי ומותגים. כך למשל, הוא כיסה קיר רחוב עמוס תגיות גרפיטי ב”ענן” מודפס של אותן התגיות ממש. “ענן התגיות ניטרל את הייחוד והזהות של כל תגית גרפיטי, והפך את הקיר לכזה שכל עוברי האורח יוכלו ליהנות ממנו ולהעריך אותו, שזאת בעצם גם אחת המטרות של ציור גרפיטי – להפגין כישורים טכניים בציור. היצירה הזאת נראית כצירוף של ניגודים, אבל לפרש אותה כדרך להפוך גרפיטי מזוהם למהוגן, כתקשורת חזותית ממוסדת שמעקרת את הגרפיטי הפראי על ידי מחיקת כל סימן של גיוון ובה בעת מאפשרת לכל אחד להצליח לקרוא את מה שכתוב בגרפיטי ולהתחבר לזה”, הסביר.
“כך שבתור אמן גרפיטי, זה עניין מורכב בשבילי להחליט האם אני בעד היצירה הזאת, בגלל שמצד אחד אני חולק כבוד לסצנת הגרפיטי, ומצד שני אני מנרמל אותה. אני פשוט מדפיס את שמות הכותבים בגודל ובצבע המקורי, הם בדרך כלל ממשיכים להשתעשע עם השטחים הריקים, ומוסיפים את התגית שלהם בין הכיתובים המודפסים שציירתי בעזרת סטנסיל”.
“כאשר יוצרים אמנות במרחב עירוני, זה יותר כמו הזמנה לחלוק את היכולות מכיוון שבשלב מסוים, הפעולה הופכת ללא פחות חשובה מהתגובה. אז אני מצפה מאנשים לפחות לשים לב לעבודה שלי או אפילו להרוס אותה, מכיוון שוונדליזם הוא לכשעצמו דרך ליצור דו-שיח”, סיכם טרמבלין.
תל אביב 1001
“העיר שלי, הרחוב שלי, המדרכה שממול הבית שלי, החיבור בין הכביש למדרכה, אני עומד שם ומחכה למונית. מים זורמים בנחישות לאורך המדרכה, ממהרים לפתח הניקוז הקרוב. עלה ששט על נחשול המים האדיר ממהר להיבלע בעוד רגע לקרביה של העיר, הרוח מטלטלת את העלה הצהוב, אבל העלה שט גיבור. שנייה נוספת והוא נעלם והרגע נגמר. המונית הגיעה”.
כך נכתב באתר האינטרנט של יוצרי פרויקט הקולנוע האינטרנט תל אביב 1001 שביקש לתעד את ההווי העירוני של תל אביב באמצעות סרטונים קצרים המציגים רגעים חד פעמיים מנקודת מבטם של המשוטטים.
קולקטיב דיזיינרז
קבוצת צעירות וצעירים בביירות, מרביתם סטודנטים לעיצוב גרפי, ייסדו ב-2012 את קולקטיב דיזיינרז ששם לעצמו מטרה להפוך את בירת לבנון לעיר יותר רב-גונית וצבעונית.
“הרעיון הוא שכולם יהיו מעורבים וגם לספק את התשוקה שלנו לצבוע את ביירות”, הסביר הקולקטיב, אשר סירב למסור את שמות חבריו בטענה כי מדובר בעבודה קבוצתית. “אנו מקווים שהצבעים יסייעו להביא לשינוי תפיסות ודפוסי התנהגות בקהילה ובחברה. הרעיון נולד כדי להראות לאנשים שלמישהו אכפת מהם ומהסביבה. הוא נולד מתוך צורך להיות מעורבים ולעשות משהו מועיל ונוגע עבור העיר היפה בה אנו גרים”.
טים הוקסטרה
מאז שהיה ילד, נוהג טים הוקסטרה ליצור ציורי חוף ענקיים. התבניות הצורניות המרהיבות, חלקן דמויות מנדלות, שהוא מותיר בחול של שפת הים, הן “זמניות בדיוק כמו כל שאר הדברים בחיים”, אמר הוקסטרה.
אנדי גולדסוורתי
אנדי גולדסוורתי הוא פסל וצלם סביבתי בריטי, שיוצר פסלים העשויים מחומרים טבעיים כמו עלים, פרחים, ענפים, אבנים ושלג. הוא מצלם את עבודותיו מיד לאחר יצירתן, שכן מרביתן נהרסות ומתפוררות בתוך זמן קצר. הסרט התיעודי נהרות וגאות משנת 2001, בבימוי תומס ריידלשיימר, עוקב אחרי יצירתו של גולדסוורתי.
איזה לשקו
הצלמת האמריקאית איזה לשקו החלה לצלם בעלי חיים קשישים, לאחר שאמה לקתה במחלת אלצהיימר. “אני יוצרת את הצילומים הללו כדי להישיר מבט אל הזיקנה והמוות”, סיפרה לשקו. “צילום בעלי חיים קשישים מאפשר לי לגעת בפחד שלי מפני הזדקנות. עם הזמן הבנתי שהצילומים הללו הם בעצם דיוקנאות עצמיים, או לפחות התגלמות של הפחדים והתקוות שלי לגבי איך אהיה בזקנתי”.
“רציתי גם שהצילומים יעוררו הזדהות רגשית כלפי בעלי חיים, במיוחד חיות משק. נדיר מאוד שחיות משק מצליחות להגיע לגיל מופלג מכיוון שבדרך כלל הן סובלות מיחס אכזרי בעודן בחיים, וחייהן נגדעים בשלב מוקדם. על ידי תיעוד היופי והאצילות של יצורים אלו בשנותיהם המאוחרות, רציתי לעודד אנשים לקרוא תגר על היחס לחיות משק בימינו”, הוסיפה.
“רבות מהחיות שצולמו לפרויקט הזה גדלו במשקים מתועשים בטרם הגיעו לבתי מחסה של בעלי חיים. אחרות היו חיות מחמד אהובות שזכו לטיפול מסור מגיל צעיר. חלק מבעלי החיים המצולמים כבר היו חלשים למדי בעת שצילמתי אותם, ואילו אחרים נראו מלאי חיות למרות גילם המתקדם”.
סלינקצ’ו
מאז 2006, במסגרת פרויקט אנשים קטנים, נוהג אמן הרחוב והצלם הבריטי סלינקצ’ו לבנות תצוגות זעירות ברחובות ערים ברחבי תבל. “התפקיד שהרחוב ממלא בעבודות שלי הוא יסוד ההפתעה, כאשר המטרה היא להגביר את מודעות תושבי הערים לסביבתם. המצבים שאני יוצר בעזרת הדמויות הזעירות, שאותן אפשר לראות בעיקר בצילומים, משקפים את הבדידות של הקיום העירוני ואת התחושה של הליכה לאיבוד. וגם תמיד יש קצת הומור. אני רוצה שאנשים יוכלו להזדהות עם הדמויות הזעירות שאני יוצר”, הסביר.
ארטעזאכן
“אני מצייר על חפצים שנזרקו לרחוב, אם זה מזרן, ספה, שידה, טלוויזיה או מקרר. אני יכול לצייר על הדברים האלו, כי הם לא שייכים כבר לאף אחד, כך שזה לא ונדליזם. אני לא עושה גרפיטי על דלת של בית או על קיר, אני מצייר על חפץ שבדרך כלל יצא משימוש”, הסביר אמן הרחוב גיא קפלן, החותם על יצירותיו בכינוי ארטעזאכן (דברי אומנות). “כל הדברים האלה הם בדרך למזבלה”, הוסיף. “איפשהו, אני כאילו עושה להם טקס אשכבה”.
פול קולסטי
“אין משהו באמת מיוחד במה שאני עושה. זה שילוב של דמיון ומדיטציה עד שהתמונה הנכונה עולה לי בראש. ואז ממשיכה התמונה להתפתח בעודי מתחיל לצייר אותה”, סיפר המאייר והקריקטוריסט האמריקאי פול קולסטי בראיון עמו זמן קצר לפני שהלך לעולמו ב-8 בדצמבר 2003. הוא היה בן 50 במותו.
איוון ויירה
“יצרתי את הסרט הקצר קלדרה בהשראת מאבקו של אבי בהפרעה סכיזו-אפקטיבית. במצבי הזיה, אבי רקד על טבעות שבתאי, דיבר עם מלאכים, ונמלט מהשדים שלו. הוא חי חיים מופלאים אך בתחושת רדיפה, בעולם שנסתר מעיני מרביתנו. מתוך ההבנה שלנו של המציאות, אנחנו מצדדים בצורה עיוורת בכך שהוא יקבל תרופות, בניסיון לגרום לו להיטמע בתרבות שדוחקת לשוליה את כל מה ששונה, ומפרשים באופן מוטעה לחלוטין את כל אישיותו. הסרט קלדרה הוא לא רק מחווה לאבי, אלא מחווה לכל המוחות המבריקים שעוצבו במעמקי הפסיכוזה”, אמר איוון ויירה על סרטו, שמאפשר הצצה – דרך עיניה של נערה שסובלת ממחלת נפש – לעולם של פסיכוזה, מציאות רב-משמעית ושאלות על טבעם של חיים ומוות.