המאמר עיתונאי כלכלי קטן שלי, שפירסמתי לפני כמה שבועות באתר החדשות הכלכלי TheMarker, גרר לא מעט תגובות, הן במערכת והן מחוצה לה. במאמר טענתי כי מרבית העיתונאים הכלכליים כותבים מתוך בועה אידיאולוגית המשקפת את נקודת מבטם של המגזר העסקי ושל בעלי ההון. או כפי שהיטיב לנסח זאת אחד הטוקבקיסטים – “העיתונות הכלכלית היא למעשה עיתונות בורסה או עיתונות הון, בטח לא כלכלית”.
בשנתיים האחרונות, ניסיתי מעת לעת לבקר את אבני היסוד של אידאולוגיה זו במאמרים כמו מלכודת השיח של כלכלת השוק או שקר האינפלציה, הבל המקרו. בטורים אחרים כמו לא הכל זה כסף, כמה שווה יער? או המחיר היקר של עוף זול ביקשתי לטעון כי יש לשקלל במשוואה הכלכלית גם שיקולים מוסריים, סביבתיים וחברתיים שאינם עונים כביכול לרציונל הכלכלי הקלאסי.
עם זאת, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה כי בכך שאני מנסח את טיעוני בשפה כלכלית – שכולה כמות ללא מהות – אני שב ונופל בפח שממנו אני מנסה לחמוק. לפיכך, פניתי לערוץ ביקורת נוסף, שעיקרו חשיפה הומוריסטית של הציניות הטמונה בסדר הכלכלי הקיים. החל מדיווחים חדשותיים על כנופייה בנוסח רובין הוד השודדת חנויות ומסעדות מאכלי גורמה בגרמניה – ומחלקת לעניים, ועל קבוצת תיאטרון הומוריסטי בשם מיליארדרים למען בוש המעלה מופעים בארה”ב במחאה על קיצוצי המס לעשירים, וכלה במאמרים כמו ילדים רעבים עוזרים למכור תקליטים או חג האהבה, עכשיו במבצע.
עם זאת, גם ההומור והציניות התבררו ככלי ביקורת מוגבלים, ועל כן החלטתי לפנות ישירות אל מושאי הביקורת שלי – אותם אנשים שמתעלמים מהמימד המוסרי של הכלכלה. כזה היה המכתב הגלוי אל מנכ”ל אינטרנט זהב, מר הולצמן היקר, אשר בו קראתי לו למשוך את ידיו מחווה לגידול קופים לניסויים בה הוא שותף.
לבסוף, לפני חודשיים, אזרתי אומץ, ופירסמתי באתר TheMarker – לראשונה בתולדותיו כמדומני – שיר כלכלי, בשם השפיץ של הגרף. בשירה מצאתי במה לחמלה שכה חסרה לדעתי בשיח הכלכלי. לאן אני ממשיך מכאן? אני לא יודע. אני רק יודע שזה למקום שעוד לא הייתי בו. (:
