סיפורו של יצחק

יום אחד, עוד בימי המנדט הבריטי, ירד אלוהים מהשמיים וציווה על ערבי זקן מרמלה לכתוב את אשר עמד לספר לו. אלוהים סיפר לו את כל האירועים הפחות-או-יותר משמעותיים בחייו של אדם בשם יצחק. הזקן לא הכיר איש ששמו יצחק, וגם לא הבין את השפה בה דיבר אליו אלוהים – אשר היתה, כך נדמה היה לו, שפת הציונים – אולם ציית לבורא עולם ועשה כדברו. ועל אף שלא ידע את השפה עברית, האותיות והמילים כמו נכתבו מאליהן.

המשפט הראשון שרשם מפי אלוהים היה “יצחק נולד בשנת 1922 בירושלים”. בהמשך סופרו אירועים רבים מחייו של יצחק. כאשר רבו האירועים עד כדי כרך עב כרס ונראה היה כי הושלמו, קיבץ אותם הזקן יחדיו לספר, שאותו הסכים להוציא לאור בית דפוס יהודי קטן בירושלים. הספר נקרא “סיפורו של יצחק”.

הספר לא עורר עניין מיוחד בירושלים, ואף לא ביישוב היהודי בשאר חלקי הארץ. בסופו של דבר, מרבית עותקיו נותרו במחסן ביתו של הערבי הקשיש ברמלה, שם העלו אבק בין חלקי מחרשות וכדים ישנים.

עד שיום אחד, בעת כיבוש רמלה על ידי צה”ל במלחמת העצמאות, בשעה שמפקדי צה”ל בגזרה קיימו הערכת מצב במחסן בית ערבי שעליו השתלטו, נחו עיניו של קצין המבצעים של הכוחות, על ערימת ספרים בפינת המחסן. האותיות העבריות על כריכות הספרים משכו את תשומת לבו. אך יותר מכך, סיקרן אותו שמם של הספרים, שכן שמו של הקצין היה יצחק. הוא נטל עותק אחד של הספר, והכניס אותו לתיק.

בשוך הקרבות, לאחר ששב לביתו ופרק את התיק, מצא את הספר, וסקרנותו שבה והתעוררה. הוא פתח אותו וקרא את משפט הפתיחה. “יצחק נולד בשנת 1922 בירושלים”. יצחק החוויר, הרי אף הוא נולד בירושלים באותה שנה. נפעם, הוא המשיך לקרוא. “הוריו של יצחק העניקו לו את שמו על שם אבי אמו, יצחק, שהיה רב שהתנגד נחרצות לציונות”. הספר כמעט נשמט מידיו. שנים חלפו מאז העז להעלות על דל שפתיו את סוד זהותו של האיש שעל שמו נקרא. הוא דפדף בהתרגשות בחזרה לתחילת הספר, כדי לברר את שמו של המחבר. אולם לא שם המחבר ואף לא שם המוציא לאור, היו רשומים שם.

יצחק החל לבחון את הספר ביתר דקדקנות, ושם לב שהאירועים ערוכים בסדר כרונולוגי, וכי לכל שנה בחייו מוקדש פרק. הוא קרא על הקשיים ביחסיו עם אחותו ועל שנותיו בבית הספר החקלאי כדורי, איך הצטיין בפעולות צבאות הברית בסוריה במלחמת העולם, וכיצד פגש את בחירת לבו לאה. יצחק נסחף כולו בקריאה, והבהלה שאחזה בו תחילה כמו גם סקרנותו לגבי זהות מחבר הספר, הלכו ושככו. בשעה שקרא, חווה מחדש את תקופת הנעורים, אשר חלקים גדולים ממנה כבר הספיק לשכוח. כה שקוע היה יצחק בספר, עד כי כל תוכניותיו לאותו היום פרחו מזיכרונו. ואז עלה בדעתו לפתוח בפרק עשרים ושש, שכן לא מזמן מלאו לו עשרים ושש שנים, ולראות מה נכתב שם אודות קרבות “מבצע דני” בהם השתתף. מיד כשהחל לקרוא שבה ואחזה בו אימה, שכן – שומו שמים! – הכתוב שם היה אמת! השכם בבוקר, בטרם יצאו למבצע, הוא באמת קיבל פקודה לירות בכל ערבי שלא יסתלק מרמלה.

יצחק המשיך לקרוא במהירות, עד שהגיע למשפט – “יצחק יושב וקורא בביתו כשהוא שטוף זיעה, ואז נזכר, באיחור, כי היה אמור להתייצב לישיבת מטה בשעה ארבע”. אלוהים, הוא שכח לחלוטין מהישיבה! יצחק שלף את שעונו וגילה כי השעה קרובה לחמש אחר הצהריים. מאוחר מדי. הם ודאי החלו בישיבה בלעדיו.

פתאום עלתה בו המחשבה לבדוק את מספר הפרקים בספר, ולברר את מניין שנות חייו. שבעים ושלוש? לא רע, חשב. אך ודאי שאין לכך כל משמעות. בכל זאת המשיך לקרוא. הוא סבר לתומו כי יצליח בסופו של דבר להפסיק לעשן, ופקפק באפשרות שהרעלת ניקוטין תביא להתמוטטותו ערב הניצחון הצבאי הגדול של מלחמת ששת ימים. הוא גם לא ראה כל סיבה לחשוש שייאלץ להתפטר מראשות הממשלה עקב חשיפת חשבון הבנק של לאה בחו”ל, מההשלכות של הוראתו לשבור את העצמות למפגינים פלסטינים, או מכך שיצטרך ללחוץ את ידו של רב המרצחים ערפאת. אחרי ככלות הכל, הוא פשוט יכול להחליט לא ללכת לפוליטיקה.

עם זאת, סופו של הספר היה סתום משהו, ורק נאמר בו כי “שבוע בלבד לאחר ההתנקשות בחיי ראש הג’יהאד האיסלמי בהוראת ראש הממשלה, יצחק שילם בחייו באותו המטבע”. וזה היה הכל. כך הסתיים הספר. ובכן, משום כך יש לספר שבעים ושלושה פרקים בלבד. איזשהו שוטה האמין כי ערבים יצליחו להערים על שירות הביטחון הכללי ולהתנקש בחייו.

ארבעים ושבע שנים מאוחר יותר. יצחק יורד במדרגות לעבר מכוניתו. הוא נראה מרוצה. 150,000 איש, אולי יותר, נאספו בכיכר מלכי ישראל להפגין את תמיכתם בו ובתהליך השלום. כעבור פחות מדקה, כאשר בנה הבכור של המהפכה הציונית מגיע לתחתית המדרגות, ניגש אליו בן אחר לאותה מהפכה, שולף אקדח, ועושה מעשה.

הערה

* בחקירתו בשב”כ לאחר שרצח את רבין, נשאל יגאל עמיר על ידי החוקר האם לא ברור לו שלהרוג מנהיגים זה מעשה לא אפקטיבי, משום שמיד קמים במקומם מנהיגים אחרים. תשובתו של עמיר: “אז למה אנחנו הרגנו את פתחי שקאקי?”. (פתחי שקאקי, ראש הג’יהאד האיסלמי, נרצח על ידי ישראל 10 ימים לפני רצח רבין).