“הכור האטומי קרס נפל. איננו! (תשואות). לא יהיה עוד! ילדי ישראל יחיו! (תשואות). יקימו להם בתים! ועם ישראל יחיה בארץ ישראל לדורי דורות ולא יהיה מחריד”.
(מנחם בגין בנאום בחירות בכיכר מלכי ישראל אחרי הפצצת הכור הגרעיני בעיראק על ידי חיל האוויר הישראלי, 1981)
שבועיים לאחר הפצצת הכור העיראקי על ידי חיל האוויר הישראלי בקיץ 1981, ובעקבות נאומו של ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שבו הודיע כי ישראל אינה מתכוונת לאפשר לארץ ערבית כלשהי לייצר נשק גרעיני, קרא נשיא עיראק, סדאם חוסיין, לאומות העולם לסייע לערבים להשיג חימוש גרעיני. רק “פצצה ערבית”, קבע, תבטיח מאזן אימה אשר יבלום את ניסיונות ההתפשטות של ישראל וימנע סחיטה גרעינית ישראלית של הערבים. קריאתו של הנשיא העיראקי, שהיוותה למעשה ניסיון לשעתק את אסטרטגיית “ההשמדה ההדדית המובטחת” שהתקיימה באותה עת בין מעצמות-העל ולהעבירה למזרח התיכון, נענתה חלקית – גם אם לא מהסיבות שבהן נקב סדאם חוסיין.
ארה”ב, ומדינות מערביות נוספות, סיפקו לעיראק במהלך שנות השמונים טכנולוגיה ורכיבי נשק גרעיני, כימי וביולוגי, בניסיון לבלום את גלישת המהפכה החומייניסטית למדינות המפרץ עתירות הנפט ובעלות משטרים פרו-אמריקאים. המשלוחים של נשק להשמדה המונית לעיראק נמשכו גם אחרי שנעשה שימוש בגז חרדל נגד חיילים איראנים. הם פסקו רק בראשית שנות התשעים בעקבות הפלישה העיראקית לכווית. פלישה זו איימה, כמו המהפכה האיסלאמית באיראן כעשור קודם לכן, לערער על הדומיננטיות האמריקאית במפרץ. למרבה האירוניה, תוצר לוואי של המדיניות של ארה”ב באזור היה, כי הטילים בעלי ראש נפץ כימי, שבאמצעותם איים סדאם חוסיין “לשרוף את מחצית ישראל” במהלך מבצע ‘סופת המדבר’, סופקו לו על ידי הממשל האמריקאי, פטרונה של ישראל.
פרדוקסים מסוג זה אפיינו את מרבית הסכסוכים באזורנו מאז מלחמת העולם השנייה, ובכלל זה את העימות העיראקי-ישראלי, לנוכח בחישת המעצמות במזרח התיכון העשיר בנפט. הספר ‘העימות העיראקי-ישראלי 1948-2000’ מתעלם כמעט לחלוטין מנקודה זו, כמו גם מסוגיות חשובות אחרות הנוגעות לקונפליקט בין שתי המדינות.
אין כאן התייחסות לפעילות הציונית החתרנית, שדחקה ביהודי עיראק להגר למדינת ישראל בשנותיה הראשונות, למרות שרבים מהם לא היו שותפים לתחושת שיבת ציון; להתנקשויות שביצע “המוסד” במדענים שהיו מעורבים בתוכניות נשק עיראקיות; למגעים החשאיים בין ישראל לעיראק אחרי הסכם אוסלו, אשר טורפדו על ידי האמריקאים. נראה, כי הסיבה לכך נעוצה בזהות המו”ל של הספר (הוצאת ‘מערכות’ של משרד הביטחון). כמו כן, אנשי צבא העוטים איצטלה של היסטוריונים – אשר מהווים רוב מכריע בכותבי בספר – נוטים להתמקד בתיאורי קרב עמוסי מפות ושרטוטים תוך הצנעת הקשרם ההיסטורי הרחב, בעיקר כאשר הדבר אינו עולה בקנה אחד עם התמונה החד-מימדית שהם מבקשים לצייר.
עיראק היתה מעורבת בכל המלחמות בין ישראל למדינות ערב, ונותרה המדינה הערבית היחידה המצויה באופן פורמלי גם כיום במצב מלחמה עם ישראל. אולם בפועל לחמו כוחותיה נגד צה”ל רק במלחמות 1948 ו-1973, ובזו נעשה הדבר רק בעקבות לחץ סובייטי. למעשה, פעולת המלחמה המשמעותית ביותר של עיראק נגד ישראל היתה שיגור הטילים במלחמת המפרץ, מודה עורך הספר, אלוף משנה (מיל’) שאול שי. העובדה כי לשתי המדינות אין גבול משותף גרמה לכך שהעימות ביניהן לבש לא פעם אופי הצהרתי יותר מאשר צורה של לוחמה צבאית רחבת היקף. “עיראק ראתה בסכסוך הישראלי-ערבי אמצעי מסורתי לקידום מעמדה להגמוניה בעולם הערבי”, כותב שי, המשמש כראש המחלקה להיסטוריה בצה”ל.
כך למשל, ההסלמה היזומה של העימות העיראקי-ישראל בשנת 1991 נועדה לגייס את תמיכת העולם הערבי בעיראק. זאת, בתקווה שהדבר יוביל להתפוררות הקואליציה הצבאית הבינלאומית נגדה. ישראל מצידה, אשר היתה מראשיתה נטע זר במזרח התיכון, ביקשה לתקוע טריז באחדות האזורית נגדה, תוך שיתוף פעולה עם מעצמות שביקשו לבצר את מעמדן באזור.
נסיונות עיראק לפתח נשק גרעיני שינו את פני העימות עם ישראל. האפשרות כי עיראק, או כל מדינה ערבית אחרת, תשים ידיה על נשק “יום הדין” היתה ועודנה תסריט בלהות עבור המדינה היהודית, אשר ביססה את מדיניות הביטחון הלאומי שלה על עליונותה הצבאית מול אויביה. ישראל, אשר הגיעה לחימוש גרעיני בשנת 1967 ראתה בשנות השבעים את מטוטלת האינטרסים האירופית נוטה מזרחה אל עיראק עם בנייתו של הכור הגרעיני ‘אוזיראק’ בסיוע צרפתי.
תוכנית הגרעין הצבאית של עיראק נולדה בשלהי 1971 לנוכח התוקפנות הגוברת מצד איראן ו”ככל הנראה הייתה בעיקרה הגנתית”, מודה פרופ’ אמציה ברעם. התוכנית אף זכתה לסיוע אמריקאי “מוזר מאד” – כהגדרתו של ברעם, אשר מתעלם, כמו שאר הכותבים, מתפקידה של ארה”ב בליבוי העימות באזורנו. ביוני 1981, חודשים ספורים לפני הטענתו של הכור העיראקי, הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור. התקיפה, שלה מוקדשים בספר ארבעה עמודים בלבד, הוצגה על ידי ישראל כצעד-מנע הכרחי. אולם, בפועל לא יכלה ישראל לנהוג אחרת. סירובה העקבי לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני – עליה חתומות כל מדינות העולם פרט לצפון קוריאה, קובה, פקיסטן והודו – ותדמית הבריון השכונתי שאימצה לצורכי הרתעה, מנעו כל אפשרות לפתרון דיפלומטי.
ישראל, בדומה לארה”ב בראשות הנשיא בוש הבן, הפכה לשבויה של מדיניות הכוח והתככים שאימצה. כמו החמאס בישראל והטליבאן באפגניסטן, היה סדאם חוסיין תוצר של מדיניות זו. בבואה שלה. החשש הציוני הקמאי מפני אסון במימדים תנ”כיים הפך לנבואה שמגשימה את עצמה. העובדה כי במלחמת המפרץ בחר הנשיא העיראקי שלא לשגר לישראל את הטילים הכימיים שהיו ברשותו לא שינתה דבר. “היטלר החדש”, כפי שמכנה אותו בוש, היה לתירוץ הישראלי המושלם; תירוץ להמשך הכיבוש, תירוץ להאדרת הביטחון, תירוץ למלחמה. וכן, גם תירוץ לספר.
