פרופ’ אסא כשר הוא ראש הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה באוניברסיטת תל-אביב. כשותף להכנת הקוד האתי של צה”ל משרת כשר את עמדת המיליטריזם הישראלי. באופן אינטואיטיבי נקשרים פילוסופים לספקנות וביקורת כלפי הערכים הדומיננטים של התקופה. ב”אתיקה צבאית”, מספק כשר צידוק מוסרי מוסדר למדיניות צה”ל מאז היווסדו.
מה תפקידו של הפילוסוף? פרנסואה, נסיך דה לה רושפוקו גרס כי “הפילוסופיה גוברת בקלות על רעות העבר והעתיד, אך רעות ההווה גוברות עליה”. איך יש עוד תשובות אין ספור לשאלה זו. רבות עוסקות בחיפוש אחר חוכמה או אמת. אנו מצפים, כי בחיפושו זה, ישאל הפילוסוף את אותן שאלות שאיננו יכולים או מעזים להתמודד עימן, ויחשוף את ההנחות הבסיסיות שביסוד החברה בה אנו חיים.
ב”אתיקה צבאית”, אסא כשר מנסח ומסביר את הערכים הבסיסיים של צה”ל, כזרוע המשרתת מדינה דמוקרטית. הצבא בישראל הוא הרבה יותר מזרוע מרכזית של המדינה. צה”ל הפך לערך בפני עצמו, והוא מהווה מוקד תרבותי-אידיאולוגי רב השפעה. צה”ל מקרין מערכיו ונוהגיו על כלל החברה הישראלית. קציניו הבכירים ממשיכים לפוליטיקה, ומעתיקים את דפוסי החשיבה הצבאיים לחברה האזרחית.
כשר טוען כי “ישראל מקיימת מסגרת חוקית של שירות חובה בצה”ל…מפני שמסגרת של שירות חובה נדרשת על פי צרכי ההגנה על אזרחי ישראל ועל מדינתם בדורותינו”. במילים אחרות, המדינה ממשיכה לקיים גיוס חובה משום ש”צרכי ההגנה” מחייבים זאת. צורכי ההגנה של המדינה נקבעים על ידי “אנשי המקצוע” – בכירי צה”ל. אולם “צרכי ההגנה” של ישראל אינם דבר אובייקטיבי. הוויכוח בין קצינים (מיל.) בשמאל ובימין אודות מלחמת לבנון, האינתיפאדה, והסכמי אוסלו, ממחיש נקודה זו בדיוק. מה שנתפס בעיני קציני השמאל כ”חתירה לשלום” תוך דאגה ל”צרכי ההגנה”, נתפס על ידי קציני הימין כהליכה ודאית למלחמה ופגיעה ב”צרכי ההגנה”.
מקומו המרכזי של צה”ל בחברה הישראלית, נעוץ בכך שהוא נתפס כגוף ממלכתי א-פוליטי, המתבסס רק על שיקולים “מקצועיים”. אולם יש משמעות פוליטית עצומה לעובדה כי מאות אלפי אזרחים ישראלים מתאמנים באופן קבוע ותחת משמעת בהפעלת אלימות מאורגנת. עצמאות המחשבה והחוסן המוסרי של ישראלים רבים נשחקים במהלך שירותם הצבאי הסדיר ובמילואים. לפיכך, ההנחה כי צבא הוא רק גוף הפועל על פי שיקולים מקצועיים א-פוליטיים מופרכת מיסודה. לכל פעולה צבאית יש משמעות פוליטית ברורה, מעצם היותה ביטוי של האמונה בכוח הזרוע כאמצעי לפתרון בעיות.
אלברט איינשטיין כתב: “אינך יכול לנסות למנוע מלחמה ולהתכונן אליה באותו הזמן”. חובת הגיוס לצה”ל, “המשמעת” וה”מקצועיות” הנדרשות מחייליו, ודומיננטיות הערכים הצבאיים בחברה הישראלית, שללו מכל המגויסים לצבא את האפשרות לממש את חלקו הראשון של ציטוט איינשטיין. אולי בכך יש להסביר את נתוני מחלקת כח-אדם בצה”ל מ1996- כי למעלה משליש (36%) מהגברים בגילאי 18 עד 35 כלל אינם משרתים בצבא.
לא בכדי היה מי שהגדיר את ישראל כ”דמוקרטיה במדים”. ערכי הצבא גוברים, לא פעם, על ערכי המדינה. אזרחי ישראל נמדדים קודם כל על פי תרומתם ל”צרכי צה”ל לשם מילוי תפקידו”, ולא על פי מחויבותם לערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. למעשה, כשר טוען כי קיימת “מקצועיות צבאית”, שאינה תלויה בעמדה פוליטית-מוסרית זו או אחרת. לכן, “החייל יפעל שלא לערב בפעילותו הצבאית את דעותיו האישיות בנושאים השנויים במחלוקת ציבורית בעלי אופי פוליטי, חברתי או אידאולוגי”. כך, כל מי שתפיסת עולמו האישית אינה עולה בקנה אחד עם העמדה “המקצועית” המתייחסת ל”צרכי ההגנה” של המדינה, או עם עצם הצבאיות, נידון למצוא עצמו מחוץ לגבולות הלגיטימציה, אם לא בכלא. חיילות רבות המשרתות בצה”ל מתקשות ליישב את הפערים, שבין תפיסת עולמן לבין המערכת הגברית-שוביניסטית, שבה הן נדרשות לשרת. בשנים האחרונות אנו עדים גם לתופעה של חיילים הנקרעים בין מחויבותם לציות, לבין התנגדותם לפגיעה באיכות הסביבה וניצול בעלי חיים בצבא, למשל. מרכזיותו של צה”ל בחברה הישראלית מאפשרת לאתיקה הצבאית לקבוע את גבולות השיח האזרחי הלגיטימי בישראל.
ה”מקצועיות” עשויה לפטור את החייל מאחריות מוסרית למעשיו. אם הרג חייל אויב מתוך צרכי הגנה מקצועיים, הדבר מוצדק. אך אם הרג חייל מבלי שהדבר התחייב מבחינה מקצועית, הרי שהוא רוצח. מושגים כמו “טוהר הנשק”, “הגנה עצמית”, ו”חוקיותן של פקודות”, באים להגדיר מהם המצבים בהם ישנה הצדקה להפעלת כוח, ומה מידת הכוח הנדרשת. אולם כל מושג נתון לפרשנות. הוויכוח על הפרשנות המקובלת אמור להערך מחוץ לצבא, בדרג הפוליטי והאזרחי. אך, כאמור, הפיכתו של צה”ל לערך בפני עצמו וחובת הגיוס, מונעות צמיחתה של פרשנות אלטרנטיבית למושגים הללו. מלחמה רודפת מלחמה, וכפי שהרמן ווק כתב: “ללחום במלחמה, זו הדרך הטובה ביותר לשכוח על מה המלחמה בכלל”.
כיצד, אם כן, ניתן לפתור קונפליקטים? כשר מסביר כי הדרך לפתרון קונפליקטים שהם “בין כולנו יחד” לבין קבוצה חיצונית, תקבע על פי עקרון שלטון הרוב. אולם הבעיה נסבה פעם נוספת סביב המונחים שבהם כשר עושה שימוש, ופרשנותם. מי הם “כולנו”? חלק לא מבוטל מבני האדם החיים תחת שלטון ישראלי, בין אם מדובר בפלסטינים, החיים תחת כיבוש יותר משנות דור, או בעובדים זרים, אינם רשאים להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי. ערביי ישראל גם הם אינם חלק מ”כולנו”, שהרי הם שותפים רק לתהליך הדמוקרטי הפורמלי, ואינם נהנים מדמוקרטיה מהותית. שמעון פרס הודה אחרי בחירות 1996: “אי אפשר למשול כמו שצריך ולקבל את ההחלטות הגורליות ביותר אם אתה מסתמך על קולות הערבים, למרות שהם כשרים על פי כל קנה מידה של דמוקרטיה שוויונית…”.
נדמה כי בהחלטות בתחום הבטחון גם נשים אינן חלק מ”כולנו”. תגובותיהם המזלזלות של ראשי מערכת הבטחון לדברי מבקרת המדינה מרים בן-פורת, לגבי תקינותן של מסכות האב”כ במלחמת המפרץ, המחישו עד כמה נותר הדיון בנושאי בטחון סגור בפני נשים. גם הומוסקסואלים אינם זוכים לשוויון מהותי בחברה הישראלית, שלא לדבר על צה”ל.
אין כל משמעות לעקרון שלטון הרוב ללא שוויון מהותי (ולא רק פורמלי) לכל אלה החיים בחברה. ערכי צה”ל-פנימה עומדים בסתירה לעקרונות המדינה הדמוקרטית, ומשחיתים אותה. מה גם שהשליטה הצבאית המתמשכת על אוכלוסיה אזרחית בגולן, בגדה, ובדרום לבנון עומדת בסתירה לערכים הדמוקרטיים, שהצבא אמור לשרת. כללי האתיקה הצבאית משמשים, למעשה, מעין תקנון אתי פנימי, דומה לזה הקיים בחברה עיסקית, במסגרתו מתחייבים עובדי החברה לפעול לטובת החברה. ב”אתיקה צבאית” אין התמודדות ממשית עם מוסריותם של הצבא והצבאיות בהקשר רחב יותר. כך, נדרשים חיילי צה”ל לפעול באופן מקצועי וצייתני בתוך מדינה שהוקמה בכוח צבאי, מבלי שיהיו בידיהם הכלים לבדוק כיצד קרה הדבר, שמאה שנות בטחוניזם ציוני טרם הביאו בטחון לאזרחי ישראל.
גיוס חובה לצבא כרוך בהגבלת חופש האזרח. מידת ההגבלה, טוען כשר, נקבעת “באופן הוגן, כלומר, ענייני וניטרלי”. אולם כל קביעה מתבססת על מערכת ערכית או תפיסת עולם המגדירה הגינות, ענייניות, וניטרליות באופן שונה. כך גם קביעתו של כשר כי “יש הצדקה מובהקת לחובת השירות בצבא, מפני שאין דרך מעשית אחרת לקיים את ההגנה על האזרחים ועל מדינתם מפני צבא עוין”. קביעה זו מתבססת על פרשנות היסטורית אחת (מיני רבות) של האירועים, שהתחוללו ומתחוללים במזרח התיכון, מאז ראשית הציונות. הערבים ב”אתיקה צבאית” אינם רלוונטיים אלא כדוגמה לסכנה האורבת לחיילי צה”ל.
צמצום זה של תפקיד הערבים מאפשר לכשר לחמוק מדיון במוסריותן של מלחמות ישראל, ובהשלכותיו של דיון זה על חובת השירות בצבא. כשר מביא צידוקים נוספים לחובת השירות בצבא: “בדמוקרטיה, חיי אדם הם בעלי חשיבות עליונה. צבאה של מדינה דמוקרטית מקבל את הקביעה הזאת, בדבר החשיבות העליונה של חיי אדם”. ובכל זאת, עיקר הפגיעה בחיי אדם במדינות דמוקרטיות, נגרמת על ידי הצבא ושאר מנגנוני הבטחון המופקדים על הגנת חיי אדם. החתירה המתמדת לשלום, על פי כשר, אף היא מימוש ההגנה על האזרחים מפני הסכנות הנשקפות להם, ומהווה צידוק נוסף למשמעת הנדרשת מהם במסגרת הצבא. אך אין ספור מאמרים תארו כיצד מנהיגי ישראל החמיצו בעבר הזדמנויות רבות לעשיית שלום עם עמי ערב השכנים. יתרה מזאת, יש אף הטוענים כי למרקם הצבאי-תעשייתי בישראל אינטרס חזק בקיומן של מלחמות.
כשר מרבה להשתמש במושגים ומטבעות לשון בעייתיים. בין אחד-עשר הערכים הבסיסיים הנכללים ב”רוח צה”ל”, מופיעים גם “חיי אדם” ו”טוהר הנשק”. כל צבא, גם זה הפועל רק ל”צרכי הגנה”, פוגע בחיי אדם. נדרשת ציניות רבה לכלול את ערך “חיי אדם” בין ערכיו של גוף העוסק בהפעלה מאורגנת של אלימות והרג. אפשר היה, אולי, להמיר את ערך חיי האדם בערך יומרני פחות ומדויק יותר, כמו “שמירה על חיי אזרחי ישראל”.
כך גם השימוש בביטוי “טוהר הנשק”. בספרו, טוען כשר כלפי מבקרי הביטוי, כי “נשק הוא נשק. כשלעצמו הוא כמו סכין שהיא כשלעצמה לא טהורה ולא טמאה”. לכן, מוסיף כשר, “נשק שנעשה בו שימוש אך ורק לשם הגנה עצמית, בנסיבות הנכונות ובמידה הראויה, הוא נשק טהור”. טענת כשר בדבר הנייטרליות המוסרית של כלי נשק מזכירה את העמדה המיתממת של מדעני האטום, הטוענים כי הפצצות שהם בונים, אינן טמאות. רק השימוש בהן הוא הטמא. מעבר לכך, הביטויים “לשם הגנה עצמית”, “בנסיבות נכונות” ו”במידה הראויה”, קשורים רק בתפיסת עולמו של מפעיל הנשק. קשה להאמין כי פלסטיני שנורה למוות על חיילי צה”ל, היה מסכים כי השימוש בנשק נעשה “במידה הראויה”. ויהיו אזרחים ישראלים שיסכימו עמו.
אותם אזרחים ישראלים נדרשים, על ידי הצבא, לנהוג על פי הפרשנות האתנוצנטרית השולטת ל”טוהר הנשק”, ולא על פי צו מצפונם. הם נאלצים להפוך לסרבנים או עריקים, והם נפלטים אל מחוץ לגבולות הקונצנזוס.
כשר גם עוסק במהותה של פקודה בלתי-חוקית בעליל. לטענתו, פקודה שכזו אמורה להצטייר בעיניו של החייל “כפקודה שכל אדם סביר מבין שהיא לא באה בחשבון במסגרת הזרוע הצבאית של המדינה הדמוקרטית, מכיוון שהיא סותרת, ‘בעליל’, באופן מובהק וגלוי לכל עין, את העקרונות המוסריים שביסוד המדינה הדמוקרטית”. מן הראוי להתעכב על הביטוי “אדם סביר”. מהו “אדם סביר”? מהן דעותיו? מהי תפיסת עולמו? במדינה בה ראשי ממשלות, שהם ללא ספק “אנשים סבירים”, השתתפו בעברם בגרוש אוכלוסיה אזרחית ובחיסול יריבים פוליטיים, עלולות פקודות חיסול וגרוש להיחשב בגדר ה”סביר”. מכאן, שפקודות אלו לא ייחשבו פקודות בלתי חוקיות בעליל. ההיסטוריה הצבאית הישראלית עמוסה במקרים בהם השתתפו חיילי צה”ל בפעולות מסוג זה. מבצע “דני”, כפר קאסם, חיסולי שבויים, סברה ושתילה ומקרי התעללות באינתיפאדה, הם רק כמה מן הדוגמאות. מסתבר, שגם הגדרת פקודה בלתי חוקית בעליל תלויה במערכת הערכים של מקבל הפקודה.
