“השיוויון בפני החוק אוסר על העשיר והעני כאחד לישון תחת גשרים, לקבץ נדבות ברחוב ולגנוב לחם”.
(אנטול פראנס, סופר צרפתי, חתן פרס נובל לספרות, מתוך הסיפור ‘השושנה האדומה’, שראה אור ב-1894)
כאשר ‘קללת הכלכלה’ ראה אור בצרפת ב-1996, מעטים העלו על דעתם, כי כעבור פחות משנה צפוי להתחיל המשבר הכלכלי העולמי החמור ביותר בחצי המאה האחרונה. נבואות הזעם של הסופרת והעיתונאית הצרפתיה בת ה-70, ויויאן פורסטר, הנעדרת כל השכלה פורמלית בתחום הכלכלה, זכו, אמנם, לפופולריות רבה בקרב הציבור הרחב, אשר רכש יותר ממיליון עותקים של ספרה. אולם, הזהרותיה לא מצאו אוזן קשבת בקרב מרבית קברניטי הכלכלה הגלובלית.
“קונצנזוס וושינגטון”, הפילוסופיה הניאו-ליברלית – שאומצה בתחילת שנות ה-80 על ידי הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית ומשרד האוצר האמריקאי, אשר שיקפה את האינטרסים של המוסדות הפיננסים מוול סטריט ושל התאגידים הרב-לאומיים – היתה אז בשיא כוחה. מעטים העזו לקרוא תיגר על התפיסה הגורסת, כי דה-רגולציה, גלובליזציה והפרטה מהוות פתרון קסם לבעיות התעסוקה ורמת החיים ברחבי העולם. אולם, התמוטטות כלכלות מקומיות באסיה, רוסיה ודרום אמריקה, פקיעת בועת ההיי טק ושוקי הפיננסים, שערוריות הענק שנחשפו במגזר העסקי בארה”ב והגלישה למיתון עולמי, הפכו את הטענה המרכזית של ‘קללת הכלכלה’ לרלוונטית יותר מאי-פעם.
פורסטר מציגה בספרה תזה כמעט מובנת מאליה, עד כי הקורא עשוי להשתומם, כיצד מומחי הכלכלה והאנליסטים המלומדים לא נתנו עליה את דעתם. בתמצית, טוענת המחברת כי הליברליזציה של הכלכלה יחד עם ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, גרמו במהלך הדור האחרון להתמעטות קבועה ובלתי הפיכה של היקף התעסוקה. אלא, שבניגוד לחזון העתידני הנפוץ של צמצום שוויוני בשעות העבודה ושחרור מהקללה התנ”כית “בזיעת אפיך תאכל לחם”, גדל והלך מספר האנשים שהתקשו למצוא עבודה. עקומת האבטלה המשיכה לטפס.
גסיסת שוק העבודה במדינות השפע צברה תאוצה למרות, ואולי בגלל, שגשוגו של המגזר העסקי. קיצוצים המוניים של מישרות במסגרת תוכניות “הבראה” ו”ייעול” הזניקו מעלה את מניות החברות המפטרות, ומענקים ממשלתיים ופטור ממיסים, שנועדו לעודד עסקים לייצר מקומות עבודה חדשים, שימשו בעיקר להגדלת רווחי העסקים עצמם. ‘השוק החופשי’ היה, למעשה, השוק החופשי להפיק רווחים, והרחובות הלכו ומלאו בקרטונים של חסרי דיור.
“כאשר המו”ל שלי שאל אותי על איזה נושא הייתי רוצה לכתוב”, סיפרה פורסטר בראיון סמוך לצאת ספרה, “עניתי לו מעט בחוסר ביטחון, כי הייתי רוצה לכתוב על מה שקורה בתחום העבודה, משום שנדמה לי כי זהו נושא שמעסיק כל אדם בימינו”. פורסטר, שעסקה עד לפרסום ‘קללת הכלכלה’ בעיקר בכתיבת סיפורת וביקורות ספרים, מצליחה לבחון כאן את הכלכלה מנקודת מבטו של האדם הקטן ולראות מעבר לנתונים ולמדדים, שמאפיינים את התפיסה הרווחת בחוגי הכלכלה והניהול השולטים.
לתפיסתה, הטרגדיה האמיתית במצב הנוכחי של שוק התעסוקה אינה האבטלה, כי אם הסבל שהיא מולידה. תחושת החוסר-אונים המשתקת של מובטלים המקוטלגים כמיותרים וכלא-חיוניים על ידי מעצבי הכלכלה. “הם נוטלים על עצמם את האשמה למצב שהם קורבנותיו. הם שופטים את עצמם מנקודת המבט של שופטיהם”. קברניטי הכלכלה גורמים למובטלים להתבייש בכך שהם חסרי עבודה, כאילו הדבר בזוי או מגונה.
אולם, מחוסרי העבודה מוטעים ומושתקים בשיטתיות על ידי הבטחות כוזבות, המצהירות על גאות מחודשת הצפויה בשוק העבודה, בשעה “שהמחסור שממנו סובלים היום אנשים כה רבים – אינו מצוי במגמת היחלשות או דעיכה, כפי שהשיח הפוליטי, שכולו מילים ללא מעשים, מבקש לטעון”. החברה שופטת את חסרי התעסוקה – קורבנותיה של היעלמות העבודה – על פי כללים שגובשו בזמן שעוד היו מקומות תעסוקה, וכך “בתקופה של התמעטות קבועה ובלתי הפיכה של מקומות תעסוקה נאלצים המובטלים להוכיח כי הם מחפשים באופן פעיל עבודה אשר איננה קיימת למעשה”. בשם הציווי הקפיטליסטי להיות “מועיל”, כלומר רווחי, הם נדרשים לחפש עבודה בכל מחיר, היינו הנמוך ביותר.
‘קללת הכלכלה’, אשר הוכתר על ידי מדור הספרים של ‘גרדיאן’ הבריטי כרב-מכר הכלכלי הגדול ביותר מאז ‘הקפיטל’, הצליח, כך נדמה, לפרוט על נימי התסכול של ההמונים, שאינם נהנים עוד אפילו מהזכות המפוקפקת של להיות מנוצלים. צעירים מובטלים בצרפת נוהגים לצלם עמודים מהספר, שעוסקים בבושה הכרוכה באבטלה, ולתלות אותם על קירות של לשכות עבודה. בפרלמנט של מקסיקו הוקדש דיון מיוחד לספר, ובמרכז ודרום אמריקה מוכות האבטלה היתה המחברת למרצה מבוקשת. פורסטר מציבה את השאלה שרבים מאיתנו כה חוששים לשמוע: “האם יש תועלת בחיים שאינם תורמים להפקת רווחים?”. האם הסדר הקפיטליסטי הגלובלי מוביל לסדר עולמי חדש בנוסח הסרט ‘שליחות קטלנית’ אשר ישחרר סוף סוף את ברוני הכלכלה החדשה מן הנוכחות המעיקה של בני-האדם. “מכונות, בניגוד ל’מועסקים’, הן ישויות טהורות שאינן נעזרות בשירותי הרווחה. אפשר לתמרן ולכוון אותן. הן חסכוניות ונעדרות רגשות מפוקפקים, טרוניות תוקפניות ותשוקות מסוכנות”.
אכזריות חברתית התקיימה מאז ומעולם, מודה פורסטר, אך היו לה גבולות ברורים, שכן בני אדם נהנו מערובה אחת ברורה לביטחונם: הם היו נחוצים לשם התפקוד השוטף את כדור הארץ. אלא שכיום, “לראשונה בהיסטוריה, המסה האנושית הגדולה איננה חיונית עוד עבור המעטים האוחזים בשלטון, ובמיוחד מנקודת מבט כלכלית”. נוכחותם הפכה ליקרה, יקרה מדי.
לכל היותר, יושאר העדר האנושי בחיים למען מטרות נעלות לא פחות. “אפשר, למשל, להתייחס אל האנשים הללו כאל מאגר לאספקת איברים להשתלה מהם ייהנו בעלי זכויות היתר על-פי רצונותיהם וצורכיהם”. מבקריה של פורסטר טוענים כלפיה כי תמונת המצב שהיא מציירת מוגזמת, וכי חזון האימים שהיא מתארת מנותק מהמציאות. אולם איברי אדם, כמו כליות וקרניות, לא פעם גנובים, נמכרים זה מכבר על ידי נדכאי וחלכאי העולם לתושבי המדינות העשירות, ותיירות מין, סחר בנשים ותינוקות היו לתופעות נפוצות, גם במקומותינו.
‘קללת הכלכלה’ הוא כתב אישום חריף נגד “הכלכלה החדשה”, המגמדת את הקיום האנושי לכדי עסקים ומספרים; פרמטרים כלכליים, שאין כל קשר בינם לבין איכות חייו של “האדם הקטן”; תחזיות אנליסטים ספקולטיביות על גבול ההונאה, ואפיקי השקעה וירטואליים, שאינם מעוגנים כלל בסחורות ממשיות. עולם הפוך, שבו מדינות מתגאות בבתי התמחוי שלהן, כאשר נחיצותם מעידה על כישלון מדיניותן, ו”שירותי הרווחה” רחוקים מלהבטיח קיום בתנאי רווחה. שיח אירוני, שבו אנשי סגל בבתי-החולים ובמערכת החינוך מוצגים כאוכלי חינם עצלים, בעוד גופים פרטיים נהנים מתמיכה ממשלתית. שפת קלישאות המבקשת לטעון, כי אין בנמצא פתרונות, בתקווה שהבעיה עצמה תיעלם. אלא שהיעדר פיתרון, כפי שלימדה אותנו ההיסטוריה, משמעו בדרך-כלל, כי הבעיה האמיתית שונה לחלוטין מזו המוצהרת; ונראה כי כל פעלולי הסחת דעת שבעולם לא יצליחו לשנות עובדה זו.
