“כל אחד צריך לנקות קודם כל את ביתו”.
(יורג היידר, מנהיג ‘מפלגת החירות’ האוסטרית, בתגובה להודעת ישראל כי תחזיר את שגרירה לארץ עם צירוף מפלגתו לממשלה)
מה משותף לדיקטטורים הרצחניים פינושה, צ’אושסקו, סומוזה ונורייגה ולשלטון האפרטהייד הגזעני בדרום אפריקה, לחונטה הצבאית בארגנטינה, לקרטלי הסמים בקולומביה ולמשטר האייטולות באיראן? ניחשתם נכון, כולם קיבלו סיוע ביטחוני ממדינת ישראל או באישורה.
מדוע, אם כן, נזעקת מדינת ישראל להחרים את אוסטריה בעקבות הצטרפותה של ‘מפלגת החירות’ בראשות יורג היידר לממשלה במדינה זו, למרות שהיידר לא הרג או הורה להרוג איש מעולם? על השאלה זו ואחרות בא לענות הספר ‘אור לגויים? מדיניות החוץ של ישראל וזכויות האדם’. “הדאגה לזכויות אדם ולאיכות הדמוקרטית לא עמדה מעולם בראש סדר היום של הפוליטיקה הישראלית”, כותרת ד”ר דפנה שרפמן, עורכת הספר. יתרה מזאת, “מקומן השולי של זכויות האדם והמודעות הנמוכה לחשיבותן בישראל פנימה, הקלו על התוויית מדיניות צינית ברחבי העולם”. לצד שרפמן מנסים להסביר את המדיניות הצינית של ישראל שורה של אישים ידועי-שם בארץ ובעולם, קובעי מדיניות בעבר ובהווה, פעילי זכויות אדם, אנשי אקדמיה ותקשורת.
במהלך השנים הסבירו רבים מקברניטי ישראל את התעלמותם מהיבטים מוסריים במדיניות החוץ של המדינה בצורך להגן על קהילות יהודיות בחו”ל. אלא שמהספר עולה, כי טיעון זה אינו מדויק. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא יחסי ישראל וארגנטינה במחצית השנייה של שנות השבעים. המשטר הצבאי בארגנטינה, “שהתפרסם בעולם כמפר זכויות האדם, הרודף את אויביו הפוליטיים עד חורמה ומעלים אלפי אזרחים וזרים חפים מפשע, הפך להיות מדינה ידידותית מאד לישראל… הודות למכירת נשק וסיוע צבאי”, כותב ד”ר לאונרדו סנקמן. אולם “הידוק הקשרים עם הממסד הצבאי (הארגנטינאי)… לא סייע… להחיש את הצלתם של יהודים עצורים”, קובע סנקמן. משטרים אפלים נוספים, שישראל קיימה עימם יחסים לבביים, בטענה שכך תתאפשר הצלת יהודים, היו משטר מנגיסטו באתיופיה ומשטר הרודן הרומני צ’אושסקו, “שנחשב למי שהוא ‘טוב ליהודים'”.
שר המשפטים יוסי ביילין מתייחס במאמרו בספר לצידוק מסורתי נוסף לקשריה של ישראל עם משטרים מוכתמים בדם – צרכיה הביטחוניים והאסטרטגיים של המדינה. בשנים האחרונות קיים סחר ביטחוני רחב היקף של ישראל לסין. ביילין: “לא היינו מוכנים לארח בדרג בכיר את הדלאי למה, המנהיג הגולה של חבל טיבט… משום שידענו שזה ירגיז את סין”. מסיבה זו, כנראה, “הטבח בטיין-אן-מן בבייג’ין לא הרעיד את אמות הסיפים בישראל ב-1989, ונשיא המדינה דאז, חיים הרצוג ז”ל, היה מראשוני המנהיגים במערב, שביקרו ביקור רשמי בסין…”. כך גם “לא פצינו את פינו בעניין מזרח טימור והאלימות הקשה של אינדונזיה נגד תושבי האי החפצים בעצמאות, משום שחשבנו שאסור לנו להתעמת עם המדינה המוסלמית הגדולה בעולם…”.
במקרים אחרים ישראל אף הרחיקה לכת וניצלה את השפעתה על דעת הקהל, הקונגרס והממשל בארצות-הברית, כדי לסייע למשטרים שחפצה בעיקרם. “לדוגמה, נזכיר את הסיוע לממשלת טורקיה במאבקה נגד הצעת חוק של הסנטור הרפובליקאי רוברט דול, בתחילת 1990, להנצחת רצח העם שביצעו הטורקים בארמנים בשנת 1915”.
כיצד קורה שבמדיניות החוץ של ישראל שולטים כמעט אך ורק אינטרסים ביטחוניים? לדעת שרפמן הסיבה נעוצה בכך, שכל המעורבים בהחלטות, “אנשי הממשלה והתעשיות, היועצים הצבאיים וכו’ – באים מרקע צבאי משותף, אשר ככל הנראה מדגיש שיקולים צבאיים-ביטחוניים-כלכליים, לעומת יחס מזלזל למדי בהיבט הבינלאומי בכלל ובזכויות אדם בפרט”.
פרופ’ אהרון קליימן גורס במאמרו, כי שיקולי זכויות אדם אינם זוכים לחשיבות רבה היות שמשרד החוץ הישראלי חלש לעומת משרד הביטחון ומערכת הביטחון. אמצעי התקשורת אף הם שותפים לחטא בהחלטתם שלא לסקר את הנושא באופן ביקורתי. העיתונאי עקיבא אלדר מסביר: “עיתונאים המוטרדים מהדימוי הפטריוטי שלהם בעיני עצמם או בעיני הסביבה מאבדים את זהותם והופכים – במודע, או שלא במודע – לחלק מהממסד שהם נשלחו לפקוח עליו עין, לבקרו ולתרום לתיקונו”. דוד קמחי, שגם לו מאמר בספר, סלחני יותר כלפי מדיניות ישראל, אולי משום ששימש בעבר כאחד מראשי המוסד. “בניהול מדיניות חוץ אין מוסר אבסולוטי – לא אצלנו ולא בשום מדינה בעולם. כל עוד שהקריטריון הקובע אצל מקבלי ההחלטות הינו טובת המדינה, הם יהיו מוכנים להקריב מוסר אבסולוטי למען טובת המדינה”, טוען קמחי.
אולם לא מדובר כאן רק באינטרס לאומי. שרפמן מונה שורה ארוכה של חברות כלכליות המעורבות אף הן בסיוע צבאי למשטרים אפלים. חברת ‘חוד החנית’ בבעלות סא”ל (מיל.) יאיר קליין, אימנה חוליות רצח הקשורות לקרטלי הסמים בקולומביה. מייק הררי, מראשי המוסד לשעבר, היה יד ימינו של הדיקטטור הפנמי נורייגה, ותא”ל (מיל.) שלמה איליה חתם על עיסקה לאימון יחידה לאבטחת אישים של הדיקטטורה העקובה מדם של אבצ’ה בניגריה.
הגוף המופקד על אישור כל עיסקה צבאית ישראלית עם גורמים בחו”ל הוא המחלקה לסיוע בטחוני במשרד הביטחון (סיב”ט). מסיבה זו ממהרים אלה ששמם נקשר בעיסקאות נשק מפוקפקות להצהיר, כי קיבלו אישור מסיב”ט.
כך, למשל, כאשר נקשר שמו של חגי רגב לסחר כימי מסוכן עם איראן, טען רגב כי קיבל אישור ממערכת הביטחון למעשיו; ובסוף שנה שעברה, כשפורסם כי קבוצת דנקנר מייצאת בחשאי חומרים כימיים לאיראן ולפקיסטן, טענה הקבוצה באחת מתגובותיה, כי הכל נעשה באישור השלטונות. מקרים ידועים יותר הם מפעל ‘סולתם’, שסיפק פגזים לאיראנים בזמן מלחמת איראן-עיראק, וחברת ‘שלאון’, שייצאה עשרות אלפי מסיכות גז לאיראן מ-1989 ועד מאי 1993.
אם אכן ניתנו האישורים, הרי שהם סותרים את המדיניות המוצהרת של מדינת ישראל. אם לא קיבלו אישור, מדוע לא נפתחה נגדם חקירה, כפי שנעשה במקרים של נחום מנבר ואלי כהן? אחת מטענותיו המרכזיות של נחום מנבר, שנשלח לכלא ל-16 שנה לאחר שהורשע במכירת רכיבים לייצור נשק כימי לאיראן, היתה “אני לא לבד וכולנו קיבלנו אישור.” בראיון עם עו”ד אמנון זכרוני, סנגורו לשעבר של מנבר, מתייחס כאן המרואיין לתופעה: “כל הנושא הזה שווה בדיקה וחקירה, אחת ולתמיד. קודם כול, כדי לקבל את העובדות כמות שהן… נדמה לי שכל גורם במסגרות האלה יעשה ככל יכולתו כדי למנוע בדיקה כזו. הגורם המייצר לא ירצה להביא לידיעת הציבור את העובדה שהוא מוכר, סיב”ט בוודאי לא תרצה את העין הציבורית, ‘המוסד’ בוודאי לא רוצה שידעו על מערכות יחסים מיוחדות שיש לו עם כל מיני גורמים שלישראל אין עמם יחסים רשמיים. לכן, בפועל לא תהיה חקיקה כזו או בדיקה בנושא”.
כאשר מוסיפים לאמור לעיל את העובדה כי בספר החוקים של מדינת ישראל עדיין נותרו תקנות דרקוניות לשעת חירום, המתירות את החזקתם של אנשים במעצר ללא משפט, קשה להבין כיצד ממשלת ישראל מרשה לעצמה להטיף מוסר למדינות אחרות, בהן מצב זכויות האדם טוב לאין ערוך, כמו אוסטריה, למשל.
