“השוויון בפני החוק אוסר על העשיר והעני כאחד לישון תחת גשרים, לקבץ נדבות ברחוב ולגנוב לחם”, כתב לפני יותר ממאה שנים הסופר הצרפתי אנטול פראנס. וכמו השוויון המדומה של החוק, מבקש כיום השיח הכלכלי הימני מבית מדרשם של רייגן ותאצ’ר (וכן, גם נתניהו) להציג חזות אובייקטיווית נטולת פניות. אלא שאין כך הדבר.
היגיון כלכלת השוק שקנה לו אחיזה בארה”ב ובמספר גדל והולך של מדינות בעולם, בהן גם ישראל, טומן בחובו מלכודת שרבים ממתנגדיו מתקשים לחמוק ממנה. אבני הבניין של השיח הכלכלי הימני – מונחי יסוד כמו “צמיחה כלכלית”, “ניידות חברתית” ו”תחרותיות” – נגועים בהטיה אידיאולוגית אשר משקפת את נקודת מבטם ואת האינטרסים של המגזר העסקי ושל בעלי ההון. לכן, כל ניסיון לקרוא תגר על ההגמוניה של תפיסת “השוק החופשי” חייב להתחיל בזניחת השימוש במונחים אלו והחלפתם במושגים שמשקפים נאמנה את המצב הכלכלי האמיתי של האזרח הקטן.
דוגמה מובהקת לכך היא הדיון המתנהל בארה”ב סביב הצורך בקיצוץ מסים וצמצום הוצאות הממשלה, אשר מתמקד כמעט תמיד במילת הקסם – “צמיחה”. אלא שבניגוד לדעה הרווחת, צמיחה אינה מבטיחה שפע כלכלי למרבית האנשים החיים בחברה נתונה. למעשה, לא פעם ההפך הוא הנכון. מחקר שערכו הכלכלנים האמריקאים תומס פיקטי ועמנואל סאאז, שממצאיו עולים בקנה אחד גם עם נתוני משרד התקציב של הקונגרס, מראה כי ב-2000-1973 ירדה ההכנסה הריאלית הממוצעת של תשעת העשירונים התחתונים בקרב משלמי המסים בארה”ב ב-7%. עם זאת, ההכנסה הממוצעת של המאיון העליון זינקה באותה התקופה ב-148%, בשעה שהכנסתו של האלפיון העליון קפצה ב-343% וההכנסה של ה-0.01% העשירים ביותר נסקה ב-599%. יתר על כן, נתונים אלה אינם כוללים רווחי הון, ולפיכך אינם נובעים מרווחי העתק ששילשלו לכיסם עשירי אמריקה בתקופת הבועה של שוק המניות.
ההנחה הסטטיסטית שלפיה צמיחה כלכלית מיטיבה עם כולם שגויה ביסודה. די בכך שקומץ מיליארדרים יגדיל את הכנסתו באופן משמעותי בשעה שרמת השכר של מרבית ציבור העובדים תתכווץ בכדי שבכל זאת תהיה צמיחה בשכר הממוצע בשוק העבודה. העיתון “לוס אנג’לס טיימס” דיווח לאחרונה כי ב-2004 ובחודשים הראשונים של 2005, גדל השכר הממוצע בארה”ב בשיעור נמוך משיעור האינפלציה לראשונה מאז המיתון של 1990. במלים אחרות, בתקופה זו ספג ציבור העובדים בארה”ב קיצוץ גורף בשכרו, בעוד שהפלא ופלא – הכלכלה צמחה בשיעור מרשים של 4% ורווחי החברות הגדולות בארה”ב הגיעו לשיאים חדשים הודות לשיפור בפריון העבודה על אף השחיקה בשכר העובדים.
אשליית הפריון הגבוה
לפי ארגון העבודה הבינלאומי של האו”ם, ציבור העובדים בארה”ב הוא בעל הפריון הגבוה ביותר בעולם – נתון שבו מנופפים תדיר חסידי הימין הכלכלי כהוכחה לעדיפותה של השיטה האמריקאית על פני שיטות כלכליות אחרות. אלא שאליה וקוץ בה, שכן העובדים בארה”ב אינם בעלי הפריון הגבוה ביותר בחישוב לפי שעות עבודה. הם פשוט עובדים יותר שעות לעומת מקביליהם בכל שאר המדינות המתועשות, ומספר שעות העבודה שלהם רק הולך וגדל כמעט מדי שנה. השיפור המתמשך בפריון העבודה בארה”ב בשם הציווי הקפיטליסטי ל”מיצוי פוטנציאל ההשתכרות” נעשה על גבם של המעמדות הבינוני והנמוך. זה טוב לכלכלה, אבל רע לאנשים החיים בה.
השיח הקפיטליסטי, על התמסרותו המוחלטת לצמיחה בתוצר המקומי הגולמי ובשכר לנפש, מתעלם מאיכות החיים של מרבית הציבור ומהשפע הכלכלי (או שמא יש לומר היעדר השפע) שממנו הוא נהנה בפועל. חרף השגשוג הכלכלי של אמריקה, מדורגת ארה”ב בראש רשימת המדינות המתועשות בכל שבעת מרכיבי מדד אי-השוויון בדו”ח הפיתוח האנושי של תוכנית הפיתוח של האו”ם (UNDP). בעוד שכלכלת ארה”ב מתהדרת בשיעור הצמיחה השני בגובהו בעולם בתמ”ג לנפש (אחרי לוקסמבורג), היא במקום האחרון בקרב 20 המדינות המתועשות במאבק בעוני, וממוקמת הרחק מאחור מבחינת מספר האנשים המשתכרים פחות מהשכר הממוצע.
בקרב המדינות המתועשות, מחזיקה ארה”ב בתואר המפוקפק של בעלת השיעור הנמוך ביותר של יודעי קרוא וכתוב ברמה שמאפשרת תפקוד מלא בחברה, ואף על פי שהוצאות הבריאות לנפש בארה”ב גדולות כפליים ממרבית המדינות המתועשות, תוחלת החיים בה היא הנמוכה ביותר בקרב מדינות אלה פרט לאירלנד ולדנמרק. יתר על כן, ארה”ב היא המדינה המתועשת בעלת השיעור הגבוה ביותר באוכלוסייה שאינו זכאי לביטוח בריאות, ומספר האמריקאים שאינם בעלי ביטוח רפואי הוא 45 מיליון.
חלק ניכר מהציבור האמריקאי עובד יותר מדי שעות תמורת שכר נמוך מדי, ובכל זאת אינו מצליח להבטיח לעצמו ביטחון פיננסי. אין פלא, איפוא, שמדי שנה סובל אחד מכל עשרה אמריקאים מדיכאון ושיותר מ-13% מהאוכלוסייה סובלים באופן קבוע מחרדות, לפי נתוני המכון הלאומי לבריאות הנפש בארה”ב. האומה האמריקאית אולי עשירה כקורח, אבל חייהם של רבים בה הם בבחינת מאבק הישרדות יומיומי.
“ניידות חברתית” – לא מה שחשבתם
מונח נוסף שמשמש לעיתים תכופות את חסידי השיח הכלכלי הימני הוא “ניידות חברתית”. ואולם גם כאן מדובר במיתוס ולא במציאות. רבים מתומכי כלכלת השוק בארה”ב נוטים לצטט בהקשר זה את מחקרו של הכלכלן גלן האברד מ-1992. האברד, אשר שימש פקיד משרד האוצר האמריקאי בתקופת ממשלו של הנשיא בוש האב, ואשר מונה בהמשך ליועץ כלכלי בכיר של בוש הבן, הראה במחקרו כיצד אמריקאים רבים מצליחים להתקדם במהלך חייהם ממשרות נמוכות-שכר למשרות בעלות שכר גבוה.
ואולם כפי שציין בצדק פרופ’ קווין מרפי מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטת דרום קליפורניה, מחקרו של האברד התמקד בעיקר בניידות ברמת השכר המתרחשת בשנים הראשונות של אנשים בשוק העבודה, כלומר בעשור השלישי של חייהם – תקופה שבה הם מתקדמים מעבודות סטודנטיאליות נמוכות-שכר הדורשות מיומנות מועטה למשרות בשכר יותר גבוה. מנגד, מחקרים שאינם כוללים תקופה זו של ניידות לכאורה בשוק העבודה מראים כי האפשרויות בפועל לטיפוס במעלה סולם השכר מועטות בהרבה.
עם זאת, יתכן כי בעבר היתה מידה של אמת בטענה בדבר ניידות בשוק העבודה האמריקאי. סקר שנערך בארה”ב ב-1978 הראה כי בקרב גברים שגדלו במשפחות שבהן האב השתייך לרבע החלש ביותר כלכלית באוכלוסייה, הצליחו לא פחות מ-23% מבני דור ההמשך להגיע בסופו של דבר לרבע החזק ביותר כלכלית של האוכלוסייה. במלים אחרות, בעבור הדור הראשון שלאחר מלחמת העולם השנייה, החלום האמריקאי היה יותר מסתם חלום.
אך סקר שפירסם לאחרונה “ביזנס וויק” הראה כי שיעור הגברים שמצליחים בכך כיום צנח ל-10%. כלומר, פחות ופחות אנשים שגדלו בבתים עניים בארה”ב מצליחים לצאת מהעוני.
עם זאת, לא ניתן לייחס את הקצנת החלוקה המעמדית בארה”ב רק לשינויים המתחוללים בשוק העבודה. מדיניות כלכלית ממשלתית מכוונת הדוגלת בקיצוץ שיעור המס שמשלמים עשירי ארה”ב והחברות הגדולות תורמת לכך אף יותר, והחלטת בית הנבחרים האמריקאי לפני שבועיים לאשר חוק המבטל את מס הירושה עד 2010 היוותה תזכורת נוספת לכך שנטיית הממשל לטובת העשירים משמעותית לא פחות להתרחבות הפערים הכלכליים בארה”ב מתאוות הבצע חסרת הגבולות של המגזר העסקי.
הכלכלה התחרותית ביותר? לא ממש
מונח נוסף שהשיח הכלכלי הימני מרבה להשתמש בו הוא “תחרותיות”. ההנחה שעומדת בבסיס מונח זה היא כי ככל שחברה תחרותית יותר היא נהנית משפע כלכלי רב יותר. אלא שגם כאן מדובר בהנחה שאינה מתאימה לעובדות. לפי דירוג הפורום הכלכלי העולמי (WEF), הכלכלה התחרותית ביותר בעולם שייכת דווקא למדינה סוציאל-דמוקרטית: פינלנד. יתר על כן, שבע מעשר הכלכלות התחרותיות ביותר במדד ה-WEF, ושבע מעשר המדינות עם “החופש הכלכלי” הרב ביותר לפי מדד ה”וול סטריט ג’ורנל” ומכון המחקר האולטרה-שמרני הריטג’ פאונדיישן, הן סוציאל-דמוקרטיות.
הטענה הרווחת של הימין הכלכלי בעניין זה היא כי מדיניות רווחה נדיבה מדי מעודדת בטלה ופוגעת בהתפתחות הכלכלה. אולם מחקר שערך הכלכלן ברנרד וואסו ממכון המחקר האמריקאי סנצ’ורי פאונדיישן, הראה כי ב-2000-1970 גדל התמ”ג לנפש בארה”ב ב-64%, בשעה שבצרפת היה גידול של 60%. “עם זאת, באמריקה נבעה הצמיחה מעלייה של 38% בפריון לעובד ומגידול של 26% במספר שעות העבודה לעובד”, כתב וואסו, “בעוד שבצרפת היא נבעה מעלייה של 83% בפריון לצד ירידה של 23% במספר שעות העבודה”.
השיח הכלכלי הימני, שאינו אלא נקודת מבטה של האליטה הכלכלית המבקשת להעלות על נס את הצמיחה ובתוך כך להגדיל את הנתח שלה בעוגה הכלכלית, מבקש שנאמין כי שפע כלכלי, תחרותיות וניידות חברתית הם תוצר של השילוש הכלכלי הקדוש של הפרטה, דה-רגולציה וגלובליזציה. לכך הוא מוסיף שורת צעדים שנועדו לקדם את ענייניהם של בעלי ההון – בהם הורדת המיסוי, צמצום הוצאות הממשלה, רמת שכר נמוכה, היעדר ביטחון תעסוקתי ופיקוח רופף על המגזר התאגידי. בפועל, הדרך להבטיח חברה שנהנית משפע וחוסן כלכלי מתחילה בהשקעה ציבורית – בעיקר בחינוך, בבריאות ובתשתיות. לזו יש שיוסיפו גם אכיפה חסרת פניות של החוק והשקעות במחקר ופיתוח טכנולוגיים.
חסידי כלכלת השוק, השואבים את השראתם מעולם המושגים הדרוויניסטי של העיתונאי האמריקאי תום פרידמן, צפויים בבוא העת לגלות כי המציאות הכלכלית מורכבת יותר מכפי שהם מבקשים להאמין, וכי לא כל מה שניתן לחישוב הוא חשוב, ולא כל מה שחשוב ניתן לחישוב. כמו התיאוריה של פרידמן כי אין בעולם אף מלחמה שמתרחשת בין שתי מדינות שבהן יש סניפים של מקדונלד’ס – אשר קרסה אל מול הדיכוי הסרבי בקוסובו והפצצות נאט”ו ביוגוסלביה – כך גם השיח הכלכלי הימני עתיד לקרוס מול כוחה של המציאות הכלכלית האנושית.
