במשך כעשור עבדתי באזורים עניים באמריקה הלטינית. יום אחד, בתחילתה של אותה תקופה, מצאתי את עצמי בכפר עני במיוחד בפרו. מזג האוויר היה מגעיל, וכל היום ירד גשם. עמדתי באמצע שיכון עוני. מולי, עמד איש בבוץ – לא בשכונת עוני, אלא בבוץ. הוא היה נמוך, רזה, רעב ומובטל עם חמישה ילדים, אישה וסבתא. ואילו אני הייתי הכלכלן המכובד מאוניברסיטת ברקלי.
הבטנו זה בזה, ולפתע הבנתי שאין לי שום דבר לומר לאיש הזה בנסיבות הללו, וכי כל השפה שלי ככלכלן חסרת תועלת לחלוטין. האם עלי לומר לו שהוא צריך לשמוח כי התוצר המקומי הגולמי צמח בחמישה אחוז או משהו כזה? הרגשתי שהכל מגוחך. כלכלנים חוקרים ומנתחים עוני במשרדים היפים שלהם, יש להם את כל הנתונים הסטטיסטיים, הם יוצרים את כל המודלים ומשוכנעים שהם יודעים הכל. אבל הם לא מבינים עוני.
