המהפכה הירוקה

שנות התשעים עמדו בסימן עליית המודעות האקולוגית בציבור הישראלי. שידורי ערוצי הטבע בטלוויזיה בכבלים והתרחבות השימוש באינטרנט חשפו יותר אנשים לנושאים ירוקים. רבנים פירסמו פסקי הלכה האוסרים לבישת פרוות מטעמי צער בעלי חיים, הכנסת ורשויות מקומיות חוקקו חוקים שנועדו להגן על בעלי-חיים ועל איכות הסביבה, ויותר גופים החלו למחזר נייר, פלסטיק וסוללות. קובלנה שהגישה עמותת אדם טבע ודין גרמה לכך שלראשונה בישראל מפעל (חיפה כימיקלים) התחייב להפסיק לזהם את הסביבה. הקמת המשרד לאיכות הסביבה אישרה כי מדובר בנושא חשוב, וכתבים המופקדים על סיקור התחום מונו ברבים מאמצעי התקשורת. בסוף 1995 הודיע השר לאיכות הסביבה כי יאסור את כניסתם של קרקסים עם בעלי-חיים לישראל. בשנת 1997 קבע בית המשפט העליון תקדים בינלאומי כאשר קיבל את עתירתה של עמותת תנו לחיות לחיות נגד קרבות אדם-תנין שנערכו בחמת גדר, ואסר על קיום מופעי היאבקות אלה. באותה שנה ניתן סיקור נרחב בתקשורת לכוונה להקים חווה לגידול קופים לניסויים בקיבוץ אור-הנר. בתום מאבק של שהובילו ארגונים לזכויות בעלי-חיים בוטלו האישורים להקמת החווה.

מאבקי הארגונים הירוקים נגד פרויקט סי אנד סאן בתל-אביב ופרויקטים דומים ומרינות בערים נוספות הגבירו את מודעות הציבור להרס חופי הארץ, ובסוף שנות התעשים זכתה מפלגת הירוקים לראשונה במושבים במועצות עירוניות, והתמודדה כרשימה בבחירות לכנסת. עשרות עמותות חדשות הצטרפו במהלך העשור לארגונים הוותיקים, ובמקביל גדל בהתמדה מספר החברים בארגונים ותקציביהם. הפגנות בנושאים ירוקים הפכו לדבר שבשגרה, וגופי האכיפה בישראל מינו לראשונה צוות קבוע למעקב אחר פעילות הארגונים האקולוגים.

כמו במדינות אחרות, גם בישראל עליית המודעות לנושאי איכות הסביבה טמנה בחובה שתי מגמות סותרות. מצד אחד רדיקליזציה של התנועה, והופעתם של ארגונים המצביעים על הקשר בין פגיעה בבעלי-חיים ובטבע לבין הסדר החברתי הקיים והאקסיומות המרכזיות של תקופתנו: המיתוס המדעי, הקפיטליזם, שליטה בידע, ריכוזיות הכוח והחובה להישמע לחוק. מצד שני, אומצה גישה שיווקית המציבה את יחסי הציבור מעל לכל, לעיתים אף מעל העקרונות שלמענם נאבקים הארגונים. מספר גדל והולך של ארגונים אקולוגים התפתו לקבל תרומות מגופים עסקיים הפוגעים בסביבה, ובמקביל החלו למתן את ביקורתם כלפי גורמים אלה.

הגלובליזציה, שהתקבלה בברכה על-ידי ממשלות ישראל וגרמה להעדפתם הגוברת של אינטרסים כלכליים על-פני צדק חברתי ואיכות הסביבה, הובילה לשתי המגמות גם יחד. המיזוגים הכלכליים וחדירתם של תאגידים רב-לאומיים למשק הישראלי המחישו את הקשר שבין ההון לניצול משאבי טבע ובעלי-חיים – ובכלל זה בני-אדם. במקביל נחשפו הארגונים להצעות רבות מצד גופים עסקיים אשר הבינו את כי מעורבות בפרויקטים סביבתיים תשפיע על נכונות הציבור לקנות מוצרים או שירותים שלהם. באנגלית קוראים לתופעה זו גרינווש (Greenwash).

הגלובליזציה

בעולם הרחב, הקשר בין אינטרסים כלכליים ונזק חברתי-סביבתי כבר גלוי וידוע. למשל, רשת המזון הבשרי מקדונלד’ס כורתת יערות גשם כדי לפנות מקום לגידול פרות, ובמקביל מעסיקה בני נוער בתנאים מחפירים ומנצלת ילדים בפרסומותיה. בדומה לכך, חברת הנפט של (Shell) הרוויחה מיליארדים בקידוחי נפט הרסניים מבחינה אקולוגית בניגריה וגם סיפקה נשק למישטר הצבאי לדיכוי התקוממות שהסתיימה בהרס עשרות כפרים, אלפי חסרי בית ומאות הרוגים. בשנות התשעים החלה התופעה צוברת תאוצה גם בארץ: בנק הפועלים שותף למימון כביש חוצה ישראל, חברת קוקה-קולה פעלה לטירפוד חוק הפיקדון, וחברת תנובה אחראית לזיהום מקורות מים ולפגיעה בבריאות הציבור.

החפיפה בין אינטרסים כלכליים של חברות ענק לבין פגיעה בטבע ובאדם הובילה לשיתוף פעולה גובר בין קורבנות “השוק החופשי” ותרמה לרדיקליזציה ונטישת המתכון ה”א-פוליטי” המסורתי של חלק מהארגונים הירוקים. כך למשל, במאבק נגד כביש חוצה ישראל משתפים פעולה ארגונים למען איכות הסביבה, ארגוני מובטלים ותושבי יישובים (בעיקר ערבים) הנפגעים מתווי הכביש המתוכנן. שיתוף פעולה מסוג זה היה גם בהפגנת ועידת ישראל לעשוקים שנערכה מול פתיחת ועידת ישראל לעסקים. בהפגנה השתתפו הפורום הארצי למשפחות חד-הוריות, נציגי ארגון תנו לעבוד בכבוד, ארגון הסטודנטים מהפך, שדולת הנשים וארגוני שכונות, לצד ארגונים ירוקים ועמותות להגנת בעלי-חיים. עמותות דוגמת אנונימוס, הקושרת בין המאבק לזכויות בעלי-חיים ולזכויות אדם, ופעולה ירוקה, המצביעה על הקשר בין הרס אקולוגי לבין כוחם הגדל של תאגידים רב-לאומים, שמו דגש רב על חופש ביטוי, פמיניזם וצדק חברתי, ופעלו כמרכזי מידע אלטרנטיבים. במובנים מסוימים הקדימו הארגונים הירוקים אפילו את ארגוני השמאל. כך למשל, שנים לפני שגוש שלום יזמה את החרם על מוצרי ההתנחלויות, הובילה האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים חרם על מוצרי חברות העורכות ניסויים בבעלי-חיים. במחצית השנייה של שנות התשעים אף החלו העמותות באירגון מסיבות רחוב ויציאה לרחובות במסה קריטית. למשל, מסעות האופניים שחסמו את דרכן של מכוניות שאירגנה קבוצת תל-אביב בשביל אופניים. אין זה מקרה כי הנציגים הישראלים באירועי המחאה נגד דיוני אירגון הסחר העולמי בסיאטל בסוף 1999 באו מרקע של איכות סביבה וזכויות בעלי-חיים.

מאבק בסגנון חדש

הרדיקליזציה של האירגונים הירוקים באה לידי ביטוי גם בסגנון חדש של מאבק. במהלך העשור האחרון נעצרו מאות אנשים בפעולות מחאה בנושאים אקולוגיים בישראל. פעיל ירוק הטיח עוגה בפניו של רון חולדאי, תומכי זכויות בעלי-חיים עצרו בגופם עבודה של משחטות, פעילים אקולוגים התבצרו על מנופים באתרי בנייה הפוגעים בטבע, וחברי ארגונים “פוצצו” אירועים של חברות הפוגעות בסביבה. במקביל דיווחה העיתונות על עלייה במספר הפעולות הלא-חוקיות שנעשו על רקע אקולוגי. בראשית שנות התשעים פרצו תומכי זכויות בעלי-חיים למעבדות ניסויים באוניברסיטת תל-אביב וגרמו לנזק שנעמד במאות אלפי ש”ח. ב-1998 התפוצץ מיטען חבלה ליד חנות פרוות בחיפה. עוד דווח על עשרות מקרים שבהם נגרם נזק לסניפי מקדונלד’ס, שוחררו חיות ממעבדות מחקר, והושחת ציוד של חברות שאינן ידידותיות לסביבה. מדובר בתופעה עולמית. ב-1997 קבעו חוקרים במכון מקנזי בקנדה כי “החזית לשחרור החיות (קבוצה לא-רשמית הפועלת נגד גופים המנצלים בעלי-חיים) היא אירגון המחתרת הגורם לנזק הכלכלי הרב ביותר בעולם”. המדינות המובילות בתחום זה הן בעיקר מדינות אירופה, אך דיווחים על פעולות מסוג זה נרשמו כבר בכל היבשות.

מעורבותם הגוברת של ארגונים ירוקים בנושאים שלא נחשבו אקולוגים באופן מסורתי באה לידי ביטוי גם בתחום הביטחוני. קבוצת לא עוד הירושימה האקולוגית, הצטרפה לקמפיין לשחרור אסיר המצפון מרדכי וענונו ולפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, וקבוצות דוגמת מצפון סביבתי הצביעו על הסכנות הכרוכות בפיתוח נשק בלתי-קונבנציונלי במכון הביולוגי בנס ציונה.

מיתון המסרים ודה-פוליטיזציה

המגמה השנייה כרוכה כאמור במיתון המסרים של חלק מהגופים הירוקים משיקולים שיווקיים ואירגוניים, במטרה לפנות למכנה משותף רחב יותר, ולהבטיח די תרומות למימון המשך פעילותם. אירגונים אלה אימצו דרישות “ריאליות”, שלהן יכולה המדינה להיענות באופן חלקי או להבטיח לקיימן בעתיד, מבלי להידרש לשינוי הסדר המנציח את הבעיות שנגדן נאבקים האירגונים. כך למשל, הקימה החברה להגנת הטבע בית-חולים לחיות בר במימון חברת תנובה, האחראית לזיהום קשה של מי התהום ומחזיקה בעלי-חיים בתת-תנאים ברפתות ובלולים. כגוף עתיר תקציבים, נמנעה החברה להגנת הטבע מעימות חזיתי עם מדיניות ההפרטה ועם סודיות מטעמי ביטחון המדינה, שני מושגים המבליעים פגיעה נרחבת באיכות הסביבה. באופן דומה, אגודות המפעילות בתי-מחסה לאלפי חיות מחמד חסרות בית, נמנעו מלתקוף ניצול של בעלי-חיים לצורכי מאכל ומחקר מחשש שהדבר יפגע בתרומות הנדרשות למימון הפעלת בתי-המחסה. גם אגודות שנחשבו בעבר לרדיקליות, דוגמת האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים, עימעמו לאחרונה את המסרים במטרה לגייס תמיכה ומשאבים גדולים יותר. מהלכים מסוג זה, שאינם עוד מאבק פוליטי אלא קמפיין פרסומי לכל דבר, הוציאו את הפוליטיקה הירוקה מהפוליטיקה. מדובר בתהליך אופייני לחברה הקפיטליסטית, כאשר בתחילת דרכם אירגונים אומרים לחבריהם כי אין להם קיום בלעדיהם, אולם מרגע שהם מוכרים כנציגיו הלגיטימיים של הרעיון, מתמתנות עמדותיהם במטרה להעמיק את הלגיטימציה ולהשיג הכרה מצד המימסד. יש הגורסים כי חלוקת תפקידים זו של האירגונים, ל”שוטר טוב” ול”שוטר רע” מקדמת את הרעיונות שלמענם הם נאבקים. זו הרי דרכו של השלטון במדינות רבות: בכל פעם שהמצב יוצא מכלל שליטה ויש סיכוי להתקוממות, מפלגות העבודה מצילות את הקפיטליזם על-ידי העמדת פנים של סוציאליזם. אלא שתנועת מחאה צריכה להישאר מחויבת לערכיה, ואימוץ שיטות השלטון אינו סימן מבשר טובות.