כאשר צפיתי בתגובות של אנשי שמאל למהומות בלונדון ב-2011, נזכרתי בדיון שקיים הפילוסוף מישל פוקו עם מאואיסטים צרפתים מיליטנטים בשנת 1971. המאואיסטים טענו כי יש להקים “בית דין עממי” כדי לשפוט את השוטרים, ואילו פוקו גרס כי יש לאפשר “צדק עממי” ללא תיאום, בלתי מוגבל ואכזרי.
פוקו טען כי כל ניסיון להקים מערכת משפט, אפילו מערכת משפט שמנוהלת לכאורה על ידי העם, יביא להעתקת מבנה הכוח שנגדה יצאו מלכתחילה. הוא גם לא נמנע מלהמשיך את הטיעון עד למסקנה ההגיונית הנגזרת ממנו. פוקו אימץ דוגמאות היסטוריות של התנהגות כנופיות במקרים מסוג זה, וציין במפורש, ובכך תמך במשתמע, בהוצאות להורג ללא משפט שבוצעו במהלך מעשי הטבח של המהפכה הצרפתית בשנת 1792 שבמהלכם נרצחו אלפי בני אדם על ידי המהפכנים. כך, לדברי פוקו, נראה “צדק עממי”. הוא אפילו טען כי “האידיאולוגיה המוסרית” שמתנגדת להתפרצויות הבלתי חוקיות הללו “חייבת להיות נתונה לביקורת נוקבת”. המאואיסטים, לעומתו, התעקשו כי יש לנתב את הזעם העממי לערוצים המפלגתיים (גם אם מהפכנים) המתאימים.
הויכוח בין פוקו למאואיסטים נוגע לשאלה כיצד אנחנו מדמיינים את האופן שבו יתחולל שינוי מהפכני. האם המהפכה תהיה מרד לא מבוקר – שכולל למשל ביזה ברחובות לונדון – אשר במסגרתו מתפרץ הזעם העממי נגד תרבות הצריכה, והצדק נעשה על ידי האנשים עצמם? או לחילופין, האם ניבהל מהכנופיות ונחליט לפעול, לצד חסידי שימור הסדר הקיים, לדיכוי ההתפרצות וריסונה – כמו למשל לתפוס מטאטא ולמהר לנקות את הרחובות לקראת עוד יום של קניות והשמדה סביבתית?
זו, מבחינתי, הנקודה הבסיסית: מתי הופכות מהומות למהפכה? האם הצעירים הלונדונים צריכים להתלבש בשחור כמו מפגיני בלאק בלוק ולצעוק סיסמאות אנרכיסטיות תוך כדי שריפת ניידות משטרה כדי שמעשיהם יתקבלו כסוג של מרד פוליטי? האם הם חייבים לנסח בבירור את עמדתם, באופן שמובן לפילוסופים פוליטיים, בטרם כנופיות הבזק שלהם יוכרו בתור התקוממות מאורגנת? יש להניח שכאשר תגיע המהפכה, אלו שהמתינו לבואה זמן רב מדי הם גם אלו שיחמיצו אותה. מכיוון שהם התרגלו להסתכל לכיוון הלא נכון, להמתין למילים הלא נכונות, לשחקנים הלא נכונים ולמעשים הפוליטיים הלא נכונים.
אנחנו נמצאים ברגע מהפכני. הכינו את עצמכם: המרד הגלובלי הנוכחי עתיד להתפתח לכיוונים שעשויים לא למצוא חן בעינינו, השמאלנים. יתכן שהוא יהיה כרוך באלימות, למרות שאנחנו לא חפצים באלימות, ויתכן שתהיה בו ביזה, למרות שאנחנו מעדיפים חלוקה של העושר בדרכי שלום. אבל אולי כדאי לעצור לרגע לפני שאנחנו ממהרים לשפוט באופן אוטומטי את הכוחות שמתפרצים כעת, גם אם הם אינם פועלים באופן שהיינו רוצים. לפני שאנחנו רצים להקים עוד גוף מחאה חוקי, אולי כדאי לשאול את עצמנו מדוע אנחנו מתעקשים להתכחש לכך שמהומות הן מעשה פוליטי לגיטימי. במקום לנסות לנתב, לרסן או לפזר את הכוחות הללו, עלינו ללמוד לנצל את התוהו ובוהו שנוצר כתוצאה מהתפרצותם.
“רק מנקודת המבט של הרכוש יכולים להיות גנבים וגניבה”, אמר פוקו בסופו של הדיון. בכך שאנחנו רואים במעשי ביזה לא יותר מאשר גניבה ומסרבים להכיר בהם כמעשה פוליטי מודע – פרץ של “צדק עממי” נגד מערכת קפיטליסטית מושחתת ומשחיתה – אנו בעצם מאמצים את נקודת המבט של אותם הכוחות שנגדם אנו מתקוממים. הדבר נכון בכל מקרה שבו אנו בוחרים לגנות מעשה מרדני שלא מתלווה אליו כרוז שמסביר אותו.
המהומות בלונדון אולי לא נעימות, אבל כדברי הפתגם השמאלני הוותיק: “מהפכה היא לא סעודה חגיגית, לא מאמר, לא ציור, ולא רקמה; אין מהפכה רכה, הדרגתית, זהירה, מתחשבת, מנומסת ומתונה. מהפכה היא מרד”. והמהומות בלונדון, בין אם זה מוצא חן בעינינו או לא, הן דוגמא לאופן שבו ההתקוממות עשויה להיראות אם כוחות הקפיטליזם לא ירפו מרצונם החופשי מאחיזת החנק בה הם תפסו את כולנו.