הפמיניסטית, סופרת ופעילת זכויות האדם המצרית הוותיקה ד”ר נוואל אל סעדאווי, שהיתה אסירה פוליטית עוד בימי הנשיא סאדאת ונאלצה לצאת לגלות בשל איומים על חייה עקב ביקורתה על המשטר, חזרה למצרים עם תחילת המהפכה שהביאה להתפטרות הנשיא חוסני מובארכ, והשתתפה בהפגנות.
ימים ספורים אחרי נפילת מובארכ, התראיינה אל סעדאווי, בת 80, בערוץ אל ג’זירה באנגלית, שהכתיר אותה בתור “האמא של המהפכה במצרים”. הנה תרגום חלקי של דברים שאמרה בראיון.
את מגדירה את עצמך כפמיניסטית רדיקלית. מדוע?
“בשפה הערבית לא נהוג להשתמש במונח פמיניזם. במקום זאת, אנחנו אומרים ‘שחרור האשה’, מכיוון שאין פמיניזם אחד, אלא הרבה סוגי פמיניזם בכל רחבי העולם. יש פמיניזם קפיטליסטי, פמיניזם סוציאליסטי, יש נשים שנאבקות נגד הפרדה מעמדית, פטריארכליות, קולוניאליזם ואימפריאליזם. ויש נשים שנאבקות למען שינוי דפוסים בתוך המשפחה בלבד.
הפמיניזם שלנו במצרים ובעולם הערבי הוא פמיניזם רדיקלי מכיוון שהמטרה שלו היא לשנות את הכל. לשנות את החוקה ולהפוך אותה לחילונית כדי שכל המצרים יהיו שווים. לשנות את דפוסי ההתנהגות במשפחה כדי שגברים ונשים ייהנו מזכויות שוות. לשנות את התרבות ואת הכלכלה כדי שלא יהיו מצד אחד מולטי-מיליארדרים ומצד שני 50% מהמצרים שחיים מתחת לקו העוני. כך שהפמיניזם שלנו רחב יותר. הוא פוליטי, כלכלי, חברתי ותרבותי, ומתנגד גם לנאו-קולוניאליזם אמריקאי, והפלישה הישראלית לפלסטין”.
האם בעקבות נפילת הנשיא מובארכ עלול האיסלם הפונדמנטליסטי להשתלט על מצרים ולגרום לפגיעה במעמד האשה?
“כאשר היינו בכיכר תחריר, מיליוני בני אדם, פגשתי את הדור הצעיר יותר של האחים המוסלמים. הם חיבקו אותי, ואמרו: ‘אנחנו לא מסכימים עם חלק מהרעיונות בספרים שלך, אבל אנחנו מכבדים ואוהבים אותך’. כך שהפחד הזה, איסלמופוביה, הוא בלוף. בימי שלטון מובארכ, לא היה לנו שלטון חילוני, מכיוון ששלטון מובארכ היה המשך של שלטון סאדאת. למעשה, אני נוהגת לומר שאוסמה בן לאדן וג’ורג’ בוש הם תאומים. וסאדאת והפונדמנטליסטית המוסלמים הקיצוניים הם תאומים. אותו הדבר נכון לגבי מובארכ. במהלך המהפכה לא נשרפו כנסיות או הוטרדו נערות. היתה זו המשטרה של מובארכ וסאדאת שהטרידה אותנו, שדדה את כלכלת מצרים והפכה אותה לקולוניה של ארה”ב וישראל. נאבקנו למען מצרים עצמאית שאינה נשלטת על ידי כוחות חיצוניים. נאבקנו למען חירות. למען דמוקרטיה אמיתית, ולא דמוקרטיה מזויפת. כי לא יכולה להיות דמוקרטיה אם יש דיכוי מעמדי, קפיטליזם או אימפריאליזם”.
האם את סומכת על הבטחת הצבא כי הוא יסלול את הדרך לדמוקרטיה אמיתית?
“אני סומכת על כוחם של המיליונים שאילצו את מובארכ לעזוב. זו דמוקרטיה. אנחנו לא זקוקים לגבר אחד או אשה אחת שימשלו בנו”.
האם קיימת אפשרות כי אשה תבחר לתפקיד נשיאת מצרים בעתיד?
“כמובן. קיימת אפשרות כזאת עכשיו! למעשה, אני הצגתי את מועמדותי בבחירות לנשיאות מול מובארכ בשנת 2005. זה היה מעשה סמלי שנועד להראות שאשה יכולה לעשות זאת. אבל המשטרה רדפה אותי, ומנעה ממני לקיים ולו אסיפת בחירות אחת. בהפגנות בכיכר תחריר פגשתי צעירים וצעירות נפלאים, וכל אחת ואחד מהם יכול להיות נשיא… אני מתכוונת להציג את שמותיהן של כמה מהנשים שפגשתי בתחריר כמועמדות לנשיאות. אלו הנשים והגברים שמגיע להם להיות נשיא. לא אנשים כמו עמר מוסא, אימן נור או אל בראדעי או גברים אחרים שמרביתם שיתפו פעולה עם שלטון מובארכ. זאת מהפכה של הצעירים במצרים, ואחד מהם צריך להיות הנשיא”.
האם ניתן להפריד בין המאבק לדמוקרטיה לבין המאבק לזכויות נשים?
“לא ניתן להפריד בין המאבק לדמוקרטיה לבין המאבק לזכויות נשים. אין דמוקרטיה ללא נשים, כי נשים מהוות יותר ממחצית מהחברה. אז איך יכולה להיות דמוקרטיה ללא מחצית מהאוכלוסיה? איך יכולה להיות מהפכה, איך יכול להיות צדק, איך יכולה להיות חירות ללא מחצית מהחברה?”.