האינתיפאדה האישית שלי (פיגוע דמוגרפי)

הפעם הראשונה שבה פורסם בעיתון משהו שכתבתי היתה בשנת 1988. הייתי חייל בצבא המשטר, והימים היו ימי תחילת האינתיפאדה הראשונה. בצר לי, שלחתי מכתב ליהונתן גפן, והוא פירסם אותו ב”פינת החייל האלמוני” בטורו השבועי במוסף סופשבוע של העיתון “מעריב”.

“אני מגדיר את עצמי כבחור ישראלי טיפוסי”, כתבתי שם. “יש לי בגרות עם ממוצע 6, תלתלים חומים, ואני אוהד של הפועל חיפה. חונכתי על אהבת הארץ דרך הרגליים, וחרשתי את ארצנו הקטנה לאורכה ולרוחבה בטיולים. אבל בחודשים האחרונים, מאז שהתחילו ‘הבעיות’, קרה משהו. לראשונה בחיי אני מתחיל להבין שאינני רוצה שילדי יגדלו במדינה הזו, ושאינני רוצה לחיות בה.

“אני לא רוצה לחיות במדינה בה חיילים קוברים ערבים בשביל הכיף. אינני רוצה לחיות במדינה בה אלה שקוראים לעצמם מנהיגים כלל לא רוצים בשלום. אם אכפת לכם או לא, אני מניח את זה על מצפונכם: בחור אחד יעזוב בגללכם. אני לא רוצה להיות פה במלחמה הבאה. נמאס לי לראות מאות תמונות של בחורים ישראלים טיפוסיים. אשב לי באיזה שהוא מקום שבו אפשר לחיות בשלום. זו לא בושה. תודה על ההקשבה. אפשר לחזור לשחק ילדים”.

המכתב עורר סערה גדולה. באותו יום שישי, בחדר האוכל בקיבוץ (הייתי נחל”אי), היה מי שסירב לסעוד עמי באותו שולחן. ובעיר ילדותי חיפה, אמא של חבר לכיתה שלחה לי מכתב נרגש בו הצהירה כי אנשים כמוני הם שמשאירים אותה בארץ.

ממרחק הזמן, וכעבור אין ספור מבצעים צבאיים וחברים שעזבו את הארץ, המכתב נראה לי תמים. שלא לומר מגוחך. יחד עם זאת, הקושי המוסרי עם הבחירה לחיות בישראל עומד בעינו.

תריסר שנים אחרי פרסום מכתבי ליהונתן גפן, בימיה הראשונים של האינתיפאדה השנייה, שוב פורסם במעריב משהו שכתבתי. הפעם כבר כתבתי אותו כעיתונאי במאמר במדור דעות. “בין אם בטנקים מול אבנים, ובין אם במסוקים מול רובים, תמיד אנו הקורבנות”, כתבתי. “נדמה כי גם אם ימלאו אפיקי הארץ נהרות דם ערבי, ימשיך העם היושב בציון לחוש כקורבן. הנצורים והצודקים אנו. חמושים מכף רגל עד ראש, ובכל זאת חלשים ורדופים. חיים את העבר, והורסים את העתיד. כאילו דבר לא השתנה מאז קבעה גולדה מאיר כי אין עם פלסטיני. אותה צדקנות, אותו מוסר כפול, אותה התנשאות”.

למעלה משלושה עשורים חלפו מאז הכרזתי הדרמטית על כוונתי לעזוב את הארץ. אני כבר מזמן לא בחור ישראלי טיפוסי. אני לא מרבה לטייל. ולא מעט מהתלתלים הפכו שיבה בינתיים. אבל אני עדיין כאן. חי ללא תקווה במדינה שלה לא אביא ילדים לעולם.