יש לי גֶן אנוכי. הוא לא רוצה ילדים. לא אינסטינקט הורי, ולא נעליים. פשוט לא מוכן לשמוע על זה. “פרו ורבו” לא מדבר אליו. מבחינתו תרנגולת היא בסך הכל תרנגולת, ולא הדרך של ביצה לייצר עוד ביצה.
הוא לא רוצה להביא ילדים לעולם, וגם לא לעצמו. הוא לא מרגיש צורך לחוות מחדש את ילדותו. וגם לא מבקש לעצמו ראי לנפש. גן אנוכי כבר אמרתי?
וכשאני שואל אותו על הצורך לעשות סדר בתוהו ובוהו. על משמעות הקיום. על נתינה ללא תנאי. ועל הישרדות גנטית. הוא רק מביט בי, בעיניו האנוכיות, ומגיש לי עוגיה וכוס קקאו. הוא מלטף את שיערי, ומציע לי להביט שוב באירוסים שפורחים באדנית. או להצטרף לחתולות באמבט שמש על המרפסת. או ללכת לראות את השקיעה.
ואז, הגן האנוכי שלי מחייך אלי, וחוזר לענייניו האנוכיים. ואני שוב לבד. לבד, אבל לא בודד.