OCD

בפעם הראשונה שראיתי אותה…
כל הרעשים בראש שלי שקטו.
כל הטיקים, כל התמונות שרצות לי כל הזמן בראש פשוט נעלמו.
כשאתה סובל מהפרעה טורדנית-כפייתית, אין לך באמת אף רגע של שקט.
אפילו במיטה, אני עסוק במחשבות:
האם נעלתי את הדלתות? כן.
האם שטפתי את הידיים? כן.
האם נעלתי את הדלתות? כן.
האם שטפתי ידיים? כן.
אבל כשראיתי אותה, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה העיקול דמוי סיכת ראש של שפתיה…
או הריס שעל לחיה –
הריס שעל לחיה –
הריס שעל לחיה.
ידעתי שאני חייב לדבר איתה.
הצעתי לה לצאת שש פעמים בתוך שלושים שניות.
היא הסכימה כבר אחרי הפעם השלישית, אבל אף אחת מההצעות שלי לא הרגישה שלי כמו שצריך, אז הייתי חייב להמשיך.
בדייט הראשון שלנו הקדשתי יותר זמן לסידור הארוחה שלי לפי צבעים מאשר לאכילתה, או לשיחה בינינו…
אבל היא אהבה את זה.
היא אהבה את זה שאני חייב לתת לה 16 נשיקות פרידה, או 24 אם זה יום רביעי.
היא אהבה את זה שלקח לי המון זמן ללכת הביתה בגלל שהיו הרבה סדקים על המדרכה שלנו. כשעברנו לגור ביחד, היא אמרה שהיא מרגישה בטוחה, ושאיש לעולם לא יפרוץ לנו הביתה בגלל שבטוח נעלתי את הדלת 18 פעמים.
תמיד הייתי מתבונן בפה שלה כשהיא דיברה –
כשהיא דיברה –
כשהיא דיברה –
כשהיא דיברה
כשהיא דיברה;
כשהיא אמרה שהיא אוהבת אותי, קצות הפה שלה התעקלו כלפי מעלה.
בלילה, היא היתה שוכבת במיטה ומביטה בי מכבה את כל האורות.. ואז מדליק, ומכבה, ומדליק, ומכבה, ומדליק, ומכבה, ומדליק, ומכבה, ומדליק, ומכבה, ומדליק, ומכבה, ומדליק, ומכבה, ומדליק, ומכבה, ומדליק, ומכבה, ומדליק, ומכבה, ומדליק, ומכבה.
היא היתה עוצמת את עיניה ומדמיינת שימים ולילות חולפים לנגד עיניה.
היו בקרים, שבהם הייתי מתחיל לנשק אותה לשלום אבל היא היתה פשוט הולכת בגלל שרק שגרמתי לה לאחר לעבודה…
כאשר עצרתי לפני סדק במדרכה, היא פשוט המשיכה ללכת…
כשאמרה לי שהיא אוהבת אותי, הפה שלה היה כמו קו ישר.
היא אמרה לי שאני גוזל יותר מדי מזמנה
בשבוע שעבר היא עברה לישון אצל אמא שלה.
היא אמרה לי שהיא לא היתה צריכה לתת לי להיקשר אליה כל כך; שכל העניין הזה היה טעות, אבל…
איך הוא יכול להיות טעות אם אני לא צריך לשטוף את הידיים שלי אחרי שנגעתי בה?
אהבה היא לא טעות, והורג אותי שהיא מסוגלת להתנתק ושאני פשוט לא יכול.
אני לא יכול – אני לא יכול לצאת ולמצוא מישהי חדשה כי אני כל הזמן חושב עליה.
בדרך כלל, כשאני הופך לכפייתי לגבי משהו, אני רואה חיידקים מתגנבים לתוך העור שלי.
אני רואה את עצמי נדרס על ידי רצף בלתי נגמר של מכוניות…
והיא היתה הדבר היפה הראשון מעולם שהפכתי לכפייתי לגביו.
אני רוצה להתעורר כל בוקר במחשבה על האופן שבו היא מחזיקה את הגה המכונית..
על הצורה שבה היא מסובבת את ברז המקלחת כאילו שהיא פותחת כספת.
על איך שהיא מכבה נרות בנשיפה –
מכבה נרות בנשיפה –
מכבה נרות בנשיפה –
מכבה נרות בנשיפה –
מכבה נרות בנשיפה –
מכבה בנשיפה…
עכשיו, אני רק חושב על מי עוד מנשק אותה.
אני לא מסוגל לנשום בגלל שהוא מנשק אותה רק פעם אחת – לא אכפת לו אם זה מושלם!
אני כל כך רוצה אותה חזרה…
אני משאיר את הדלת לא נעולה.
אני משאיר את האורות דולקים.