כך היא שוטטה לה הלאה עד שהגיעה ליער; הוא נראה קריר ומוצל מאוד. “טוב, לפחות זאת הקלה גדולה,” אמרה, כשפסעה מתחת לעצים, “אחרי החום הגדול, לבוא, בצל – בצל – המה?” המשיכה, די מופתעת מכך שלא יכלה להיזכר במלה. “אני מתכוונת להיכנס בצל – בצל – בצל הדבר הזה, את יודעת!” מניחה את ידה על גזע העץ. “איך הוא קורא לעצמו, מעניין? אני חושבת שאין לו שם – בעצם, בטוח שאין לו!”.
היא עמדה שותקת לרגע, מהרהרת: אחר כך פתחה שוב. “אז זה באמת קרה, אחרי הכול! וכעת, מי אני? אני מוכרחה להיזכר! החלטתי להיזכר ויהי מה!” אבל ההחלטה לא עזרה לה הרבה, וכל מה שיכלה לומר, אחרי תהייה מרובה, היה “למד, אני יודעת זה מתחיל בלמד!”
בדיוק באותו הרגע באה לקראתה איילה תועה והביטה באליס בעיניה הרכות, הגדולות, אבל לא נראתה מפוחדת בכלל. “בואי! בואי!” אמרה אליס, מושיטה את ידה ומנסה ללטף אותה; אבל היא רק נרתעה מעט ועמדה מתבוננת בה שוב.
“באיזה שם את קוראת לעצמך?” אמרה האיילה לבסוף. כזה קול מתוק היה לה!
“הלוואי שידעתי!” חשבה אליס המסכנה. היא ענתה, בעצב רב, “שום שם, כרגע”.
“נסי שוב,” היא אמרה: “זה לא ייתכן”.
אליס חשבה שוב, אבל לא יצא מזה כולם. “בבקשה, תוכלי להגיד לי את מה שמך?” אמרה בביישנות. “אני חושבת שזה יכול לעזור קצת”.
“אגלה לך, אם תלכי איתי קצת הלאה,”, אמרה האיילה. “כאן אני לא יכולה להיזכר”.
וכך הן פסעו להן יחד ביער, כשזרועותיה של אליס כרוכות באהבה סביב צווארה הרך של האיילה, עד שיצאו לתוך עוד שדה פתוח, וכאן האיילה ניתרה פתאום באוויר והשתחררה מזרועה של אליס. “אני איילה!” קראה בקול חדווה. “ואוי לי! את ילדה אנושית!” ומבט של חרדת פתאום בא בעיניה החומות, הנהדרות, וכחץ מקשת זינקה בדהרה ונעלמה.
