“השיח הציוני של הרצל הוא במידה רבה שיח של גבריות, או ליתר דיוק של כמיהה לגבריות”
(מיכאל גלוזמן)
רבים כבר עסקו בתקוות הציונות ההרצליאנית ליצור גבר עברי חדש, איכר קשוח, חסון וגאה, הכובש את הקרקע הבתולית. לוחם אמיץ ואלים, המגלם בתוכו את ההתחדשות הלאומית היהודית. המהדורה החדשה של יומני הרצל מהווה הזדמנות לבחון את עולם המושגים של אבי הציונות המדינית מזווית נוספת, אקולוגית.
אימוץ האידיאל הגברי האירופי כמודל ליהודי המתחדש בארץ ישראל וההתכחשות לדמות היהודי הגלותי ‘הנשי’, טומנים בחובם השלכות על יחסי האדם והטבע. הקשר בין השסע המיני לאקולוגיה אינו חדש. זיהוי נשים עם הטבע, וגברים עם התרבות הוא עתיק כשם שהוא חוצה גבולות. האשה היולדת, הפוריה, הפראית – ומנגד הגבר הלוחם, הצייד, המביית – איפיינו את המיתולוגיות של רבים מעמי העת העתיקה. עליית הסדר הפטריארכלי, והמהפכה המדעית-תעשייתית והקולוניאליזם בהמשך, הובילו להכפפת האשה והטבע לדומיננטיות הגברית. ‘גאיה’, המסמלת את תפיסת היקום כאורגניזם חי, בעל גוף, נפש ונשמה, הוחלפה בדימוי העולם למכונה הנשלטת על-ידי עקרונות מכניים. עליית הקפיטליזם והרציונליזם המדעי בעת החדשה, סימנו את ‘מותה של אמא אדמה’, והפכו את הטבע לקרדום לחפור בו.
פרנסיס בייקון, למשל, דימה את הטבע לאשה שיש לכבוש, והמדען האנגלי רוברט בויל – מתנגד נחרץ לזכויות נשים – ראה בטבע כלי שרת לקידום מטרות האדם. בראי אקולוגי, חזונו המדיני של תיאודור הרצל היה נסיון ליטול לעם היהודי את חלקו בסְפַר (frontier). כשפגש חבורת פרשים בני המושבה רחובות בעת ביקורו בעת ישראל ב-1898, הזכירו הגברים הצעירים להרצל “את רוכבי המערב הפרוע מערבות אמריקה…”. “אימתי נכבשה קרקע בחירוף-נפש שכזה?” שואל הרצל ביומנו, וכעבור ימים ספורים, בדרכו חזרה לאירופה, כבר דן באפשרויות הצפונות בארץ “להצמיח משק רציונלי”. בחזונו, ראה הרצל את האדמה הבתולית ה”משוועת לאנשים שיבואו ליישבה”, נכבשת ב”עבודות ניקוז כבירות”, סכרים בנהר הירדן, “כבישי צמנט”, מכרות ותעשיות מחצבים בים המלח. הנוף הפראי רק תרם להתלהבותו, ש”הרי מעולם לא פקפקתי שבכסף אפשר להקים מפעלי תעשייה בכל מקום”.
כמו קולוניאליסטים אחרים, הרצל ראה במשאבי הטבע – בארץ ומחוצה לה – כלי למימוש המטרות הלאומיות של עמו. כך, למשל, עודד את חברו לוועד הפועל הציוני, הבאקטריולוג אלכסנדר מרמורק, להמשיך במחקר הכרוך בניסויים בבעלי חיים, כדי שזה יתעשר ו”יוכל לעשות משהו בשביל הציונות”.
ברוח התפיסה הקארטזיאנית, הגורסת כי בעלי חיים נשלטים על-ידי עקרונות מכניים, וכי הם אינם חשים כאב, התעלם הרצל מן ההשלכות המוסריות של ניסויים אלה. ניסויים בבעלי חיים במהלך ההיסטוריה, כמו גם היום, הם תחום הנשלט בידי גברים שאינם נותנים לרגשותיהם ‘להפריע’ – חזון הגבר ההרצליאני בהתגלמותו. חוקרת בעלי החיים הבריטית, מרים רוטשילד, כבר הצביעה על הקשר בין גבריות לניסויים בבעלי חיים, כשסיפרה כי רבים מעמיתיה הגברים חששו להיחשב ‘לא גבריים’ אם יראו חמלה כלפי בעלי חיים שחקרו.
מערכות אקולוגיות, חיות ונשים, סובלות מתת-הערכה בעולם המושגים הגברי-מכניסטי של הרצל. הסביבה אינה נתפסת כאורגניזם חי, דינמי ופראי, אלא כמצע לטכנולוגיה האנושית. חצי שנה אחרי ביקורו בארץ, במכתב לחבר בית-הנבחרים האנגלי אליס אשמיד בארטלט, התגאה הרצל: “… אנו (הציונים) מסוגלים, בתוך זמן קצר מאד, לבנות מסילות ברזל, נמלים, ציביליזציה חדשה שלמה”. הרצל לא ראה צורך להעניק לטבע מקום וזמן להסתגל לשינויים מעשי ידי אדם, אף כי נשמעו בזמנו קולות ברוח זו. חמש-עשרה שנים קודם לכן כבר התריע פרידריך אנגלס (בספרו Origion of the Family – Private Property and the State), כי אם נתעלם מתוצאות יחסנו עם הטבע, הישגינו “יתנקמו בנו”. בניית סכרים למשל, חושפת את בני האדם לסכנה מוגברת בעת אסונות טבע – אשר על פי רוב אינם ניתנים לחיזוי. אולם נראה, כי אופק חזונו של הרצל לא הרחיק עד לכך. מאה שנים אחרי, הטבע במדינת היהודים גוסס. “מאז הקמתה”, כתב רפאל איתן בדו”ח האחרון של המשרד לאיכות הסביבה, “העמידו בצל את הדאגה לסביבה, לאוויר שאנו נושמים, המים שאנו שותים, הנחלים שהפכו לתעלות ביוב, תכנון חסר ולקוי, טיפול לקוי בפסולת, חומרים מסוכנים, זיהום מי תהום ופגיעה בערכי טבע, נוף ומורשת”. במובן זה נכשל החזון ההרצליאני כשלון כואב.
