הקטע הבא מתוך הסרט “ארוחת הערב שלי עם אנדרה” בבימוי לואי מאל, שעלה לאקרנים בשנת 1981, הוא מאותם קטעים מתוך יצירות קלאסיות (כמו “עולם חדש מופלא”, “רשת שידור” או “1984”) שהצליחו לנבא את העתיד ולתאר ברמת דיוק מפחידה את העולם שבו אנו חיים כיום.
וואלאס שון ואנדרה גרגורי, שכתבו את התסריט לסרט על בסיס שיחות אמיתיות ביניהם, ומשחקים בסרט בתפקיד עצמם, מנהלים שיחה שנוגעת במגוון נושאים כמו שטיפת המוח של התקשורת, מותם של המחשבה והרגש, משמעות השימוש בכסף והחיפוש אחר דרך חיים אחרת.
קטעים מתוך התסריט שתורגם לעברית על ידי דורית גינת, וראה אור בהוצאת ירון גולן.
“אנחנו משועממים עכשיו. כולנו משועממים. אבל האם עלה בדעתך אי-פעם שהתהליך שיצר את השעמום הזה שאנחנו רואים בעולם הוא קרוב לוודאי צורה של הנצחה עצמית לא מודעת שביצע שלטון טוטליטרי חובק עולם המבוסס על כסף? ושכל זה מסוכן הרבה יותר, בעצם, ממה שנוטים לחשוב? וזאת לא רק שאלה של הישרדותו של הפרט, אלא שמישהו שהוא משועמם הוא ישן. ומישהו שישן לא יאמר לא?
אתה מבין, אני כל הזמן פוגש את האנשים האלה – זאת אומרת, לפני כמה ימים דיברתי עם אדם שאני מאוד מעריץ – הוא פיסיקאי שבדי, גוסטב ביורנסטראנד – והוא אמר לי שהוא כבר לא מסתכל בטלוויזיה, הוא לא קורא עיתונים והוא לא קורא מגזינים. הוא הוציא אותם לחלוטין מחייו כי הוא באמת ובתמים מרגיש שאנחנו חיים במין סיוט אורווליאני עכשיו, וכל דבר שאתה שומע עכשיו תורם להפיכתך לרובוט. כי אין ספק בכך – אנחנו אכן נעשים רובוטים. כל אחד מבחוץ יכול לראות את זה. זאת אומרת, אכלתי ארוחת ערב עם שני חברים אירופים שלי לפני כמה זמן, והם פעם אהבו את ניו יורק. והם אמרו שכולם נהפכו לרובוטים כאן – כולם – והאוכל הוא אוכל של רובוטים, ואתה אומר משהו לאנשים, ואתה לא באמת מקבל תגובה. הם אמרו שניו יורק הפכה לחדר מתים.
וכשהייתי בפינדהורן פגשתי אנגלי יוצא דופן שהוא מומחה לעצים שהקדיש את חייו להצלת עצים, וזה עתה הוא חזר מוושינגטון, שם עסק בשתדלנות להצלת עצי הסקויה. והוא היה בן שמונים וארבע, והוא תמיד נסע עם תרמיל גב כי לעולם אינו יודע איפה יהיה מחר. וכשפגשתי אותו בפינדהורן אמר לי, “מאיפה אתה?”, ואני אמרתי, “ניו יורק”. והוא אמר, “אה, ניו יורק, כן, זה מקום מאוד מעניין. אתה מכיר הרבה ניו יורקים שממשיכים לדבר על העובדה שהם רוצים לעזוב, אך מעולם אינם עושים זאת?”. ואני אמרתי, “או, כן”. והוא אמר, “מדוע אתה חושב שהם אינם עוזבים?”, ואני נתתי לו תיאוריות בנאליות שונות. והוא אמר, “או, אני לא חושב שזה כך בכלל”. הוא אמר, “אני חושב שניו יורק היא המודל החדש למחנה הריכוז החדש, שבו המחנה נבנה בידי הדיירים עצמם, והדיירים הם הסוהרים, ויש להם גאווה כזאת על הדבר הזה שהם בנו – הם בנו את הכלא שלהם עצמם – וכך הם מתקיימים במצב של פיצול אישיות שבו הם גם הסוהרים וגם האסירים. וכתוצאה מכך כבר אין להם – כיוון שעברו לובוטומיה – היכולת לעזוב את הכלא שבנו או אפילו לראות אותו ככלא”. לאחר מכן הכניס יד לכיסו והוציא זרע של עץ, ואמר, “זה עץ אורן”. הניח אותו בידי, ואמר, “הימלט, לפני שיהיה מאוחר מדי”.
ואתה יודע, כבר במשך שנתיים או שלוש לצ’יקיטה ולי יש בעצם מין הרגשה לא נעימה שאנחנו באמת צריכים לצאת. אנחנו באמת מרגישים כמו יהודים בגרמניה בשנות השלושים המאוחרות. לצאת מכאן. כמובן, הבעיה היא לאן ללכת. כי נראה די בבירור שהעולם כולו צועד באותו כיוון. למעשה, נראה די אפשרי ששנות ה-60 ייצגו את ההתפרצות האחרונה של אנושיות לפני שנמחתה. ושזוהי התחלה של שאר העתיד, עכשיו, ושמעתה ואילך יהיו פשוט הרובוטים האלה שיסתובבו להם, לא ירגישו שום דבר, לא יחשבו על שום דבר. ולא יישאר אף אחד כמעט שיזכיר להם שפעם היה מין שנקרא בני אדם, עם רגשות ומחשבות. ושההיסטוריה והזיכרון נמחקים ממש עכשיו, ושעד מהרה איש בכלל לא יזכור שהתקיימו חיים על הפלנטה.
עכשיו, גוסטב ביורנסטראנד מרגיש שבעצם כמעט אין תקווה, וכפי שהנראה נחזור לתקופה מאוד פראית, ללא חוק, מחרידה. אבל אנשי פינדהורן רואים את זה קצת אחרת. גם הם מרגישים שהעולם נעשה יותר ויותר חשוך ויותר ויותר קר, אבל הם גם מאמינים שזה חוק טבע – כיוון שהכל מאוזן – שכשם שדבר אחד נעשה חשוך יותר וקר יותר, משהו אחר ייעשה מואר יותר וחם יותר. והרגשתם היא שיצוצו כיסים של אור כאלה בחלקים שונים של העולם, ואלה יהיו במובן מסוים פלנטות בלתי נראות לעין על הפלנטה הזאת, וכשאנחנו או העולם ניעשה קרים, נוכל לצאת למסע בלתי נראה לעין בחלל אל הפלנטות האחרות האלה, ולתדלק את עצמנו לקראת מה שעלינו לעשות על הפלנטה עצמה, ולחזור.
ואתה מבין, הם מאמינים שחייבים להיות מרכזים, עכשיו, שאליהם יוכלו אנשים לבוא ולבנות מחדש עתיד חדש לעולם. וכשדיברתי עם גוסטב ביורנסטראנד, הוא אמר שמרכזים אלה אכן צומחים בכל מקום, ושמה שהם מנסים לעשות, שזה גם מה שפינדהורן ניסתה לעשות, ובמובן מסוים מה שאני ניסיתי לעשות – זאת אומרת אי-אפשר לתת לדברים האלה שם – אבל במובן מסוים כל אלה הם ניסיונות ליצירת סוג חדש של אסכולה או סוג חדש של מסדר דתי. וביורנסטראנד דיבר על תפיסה של – אני חושב שהוא קורא לזה “שמורות” – איים בטוחים שבהם אפשר יהיה לזכור את ההיסטוריה ובני אדם יוכלו יוכל להמשיך לתפקד, במטרה להבטיח את שימור המין האנושי במהלך תקופה חשוכה.
במילים אחרות, אנחנו מדברים על מחתרת, שהתקיימה גם בחשכת ימי-הביניים בצורה אחרת, בתוך המסדרים המיסטיים של הכנסייה. והמטרה של המחתרת הזו היא למצוא איך לשמר את האור, החיים, התרבות. איך להשאיר דברים בחיים. אתה מבין, אני כל הזמן חושב שאנחנו זקוקים לשפה חדשה, שפת הלב, שפה בין אנשים שהיא סוג חדש של שירה. ואני חושב שכדי ליצור את השפה הזאת יהיה עלינו ללמוד איך לעבור דרך מראה אל תוך סוג אחר של תפיסה, שבה אתה חש מאוחד עם כל הדברים, ופתאום אתה מבין כל דבר”.
