ההחלטות שקיבלתי בשנת 2010 נבעו מתוך דאגה לארצי ולעולם בו אנו חיים. מאז האירועים הטרגיים של ה-11 בספטמבר 2001, ארצנו נמצאת במלחמה. אנחנו נלחמים באויב שבוחר לא לפגוש אותנו בשדה הקרב המסורתי, ובשל עובדה זו נאלצנו לשנות את שיטות הלחימה שלנו נגד האיומים עלינו ועל דרך החיים שלנו.
תחילה הסכמתי עם שיטות אלו ובחרתי להתנדב כדי לסייע בהגנת ארצי. אולם רק אחרי שהגעתי לעיראק וקראתי דו”חות צבאיים סודיים על בסיס יומיומי, התחלתי לפקפק במוסריות של מעשינו. בשלב זה הבנתי שבניסיונותינו להתמודד עם איומי האויב, שכחנו את האנושיות שלנו. בחרנו במודע להפחית את ערכם של חיי אדם הן בעיראק והן באפגניסטן. בלחימה נגד אלו שנתפסו על ידינו כאויב, הרגנו לפעמים אזרחים חפים מפשע. ובכל פעם שהרגנו אזרחים חפים מפשע, במקום ליטול אחריות על מעשינו, בחרנו להסתתר מאחורי הטענה של בטחון לאומי ומידע מסווג כדי להימנע מהצורך לקחת אחריות.
בלהט שלנו להרוג את האויב, גם הגדרנו מחדש את המושג עינויים. החזקנו אנשים בכלא גואנטנמו במשך שנים ללא כל הליך משפטי. העלמנו עין מעינויים והוצאות להורג שבוצעו על ידי ממשלת עיראק. והשלמנו עם אין ספור מעשים אחרים בשם מלחמתנו בטרור.
לעיתים קרובות, רוממות הפטריוטיות באה מפיהם של שליטים שמצדדים במעשים מפוקפקים מבחינה מוסרית. כאשר קריאות אלו לפטריוטיות גוברות על כל כוונה הגיונית, זהו החייל האמריקאי שבדרך כלל שנדרש לבצע איזושהי משימה גרועה.
לדמוקרטיה שלנו כבר היו תקופות אפלות דומות בעבר: נתיב הדמעות (גירוש האינדיאנים), פסק דין דרד סקוט, מקארתיזם וכליאת היפנים בארה”ב במלחמת העולם השנייה. אני בטוח שיום אחד, רבות מהפעולות שלנו מאז ה-11 בספטמבר ייראו באור דומה.
כפי שאמר פעם הווארד זין המנוח, “אין דגל גדול מספיק כדי להסתיר את הבושה שבהרג אזרחים חפים מפשע”.
אני מבין שמעשיי הפרו את החוק, ואני מצטער אם מעשיי פגעו במישהו או גרמו נזק לארה”ב. מעולם לא התכוונתי לפגוע באיש. רק רציתי לעזור לאנשים. כאשר בחרתי להדליף מידע מסווג, עשיתי זאת מתוך אהבה לארצי ותחושת אחריות כלפי אחרים.
אם תדחו את בקשת החנינה שלי, ארצה את עונש המאסר שהוטל עלי בידיעה שלפעמים צריך לשלם מחיר כבד כדי לחיות בחברה חופשית. אשלם את המחיר הזה ברצון אם משמעות הדבר היא שארצנו תהיה באמת מבוססת על חירות ונאמנה להצהרה שכל הנשים והגברים נולדו שווים.