לעולם לא נוכל לפתור את כל בעיות העולם, אבל תמיד אפשר לשפר את המצב. מצד שני, אינני מבינה את הרפיון הקולקטיבי, את היכולת להתעלם מהכל, למעט מעצמך. הרי כולנו חיים באותו עולם, וכולנו רואים מה לא בסדר בו. אז איך זה שאנשים רבים כל כך משלימים עם המצב כאילו שזו גזירת גורל?
זה צריך לקרות ממש ליד איפה שאתה גר, ממש קרוב. אתה פותח את דלת ביתך ויש הפגנה או בעיה שנוגעת לך באופן ישיר, שגורמת לך לרצות להתקומם. ואם אתה כבר מתקומם למען משהו, לא תרצה לוותר מהר מדי.
הרבה יותר קל להישאר בבית ולהתעלם מהמציאות שמרביתה מדכדכת. היא מדכאת, ולא מעניינת. הרבה יותר קל פשוט לסתום את הפה ולעשות את המינימום ההכרחי.
ישנה ביקורת לגבי אקטיביזם והניסיונות שלנו לשנות את פני הדברים. אפילו אם אנשים מסכימים עם העמדות שלנו, תמיד יש מישהו שיאמר: “אתם לא עושים את זה בצורה הנכונה”. ניסיונות לשינוי המציאות תמיד היו משהו שקשה לחיות איתו.
אין דבר שאדם אחד יכול לומר לך שישכנע אותך לצאת נגד הממשלה שלך. כדי לנקוט בצעד כלשהו נגד משהו את צריכה להבין מה מתרחש סביבך. וכל מה שנדרש לשם כך – הוא לפקוח את עיניך.
אין דבר דמוקרטי יותר מלהביע את עצמך. זה לא רק עניין של להצביע פעם בארבע שנים. אנחנו מביעים את עצמנו כשאנו מצביעים, אבל רגע, האם מותר לנו להביע את עצמנו מלבד בזמן זה? כן. ואני חושב שהתקוממות גם מעוררת אותך לחיים.
אני חושבת שטוב שיש לאנשים אידאלים, אנשים אידיאליסטים מניעים את הדברים קדימה, ואולי אני לא תמיד שותפה לאידאלים שלהם, לפעמים הם נראים לי קצת “תמימים”, אבל איכשהו, אם האנשים הללו לא היו קיימים, שום דבר לא היה מתקדם והיינו תקועים במקום.