חוקר: “האם לא ברור לך שלהרוג מנהיגים זה מעשה לא אפקטיבי, משום שמיד קמים מנהיגים אחרים?”
יגאל עמיר: “אז למה אנחנו הרגנו את פתחי שקאקי?” (ראש הג’יהאד האיסלאמי שחיסלה ישראל במלטה עשרה ימים לפני רצח רבין)
דברים אלה, הלקוחים מחקירתו של רוצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, והמצוטטים בספרו של אמנון קפליוק, “רבין – רצח פוליטי בעזרת השם”, מבטאים אולי יותר מכל את הסתירה הטמונה בטיעונו המרכזי של המחבר. מעבר לביקורת הנוקבת על תיפקוד השב”כ בזמן ההתנקשות ולפניה, מפנה קפליוק בספרו אצבע מאשימה כלפי הימין הדתי-קנאי והלאומני, ותפיסת עולמם העומדת בניגוד לזו של מה שהוא מכנה ה”מחנה השפוי”, השמאלי. הוא אף טוען כי היות וועדת החקירה שמונתה לחקור את נסיבות הרצח לא התייחסה להקשר האידיאולוגי בו בוצע, אין מסקנותיה “אובייקטיביות”. בד בבד מתאר הספר בצורה מצמררת את מגוון התגובות ה”סובייקטיביות” לרצח בקרב קבוצות אידיאולוגיות שונות בישראל – מדמעות “ילדי הנרות” ועד גילויי השמחה בכמה מן ההתנחלויות.
מהי, אם כן, המסקנה ה”אובייקטיבית”? מהו ההקשר האידיאולוגי שאליו היתה צריכה ועדת החקירה להתייחס בבואה לבחון את הרצח? קפליוק טוען כי ההקשר הוא “הסביבה התומכת” והתרבות שבקרבה צמח הרוצח. הוא מתכוון לזרם הדתי-לאומי-משיחי, שהחל מתפתח מאז 1967. יגאל עמיר גדל וחונך בזרם זה, אך חי במדינת ישראל – ולפיכך גם החברה הישראלית ככלל משמשת הקשר בו צמח הרוצח.
רציחות פוליטיות אינן המצאה של הזרם ממנו בא יגאל עמיר. רצח ראש הג’יהאד האיסלאמי פתחי שקאקי, עשרה ימים לפני רצח רבין, גם הוא הֶקשר. השמאל והימין מאוחדים בדעה כי רצח פוליטי הוא כלי לגיטימי כאשר מדובר בערבי. שימוש בכוח אינו מושג זר לתרבות הישראלית, אלא אמצעי להשגת מטרות, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. בספר מוזכר כי יצחק רבין עצמו שימש קצין המבצעים של כוחות צה”ל, שגירשו 50 אלף מתושביהן הפלסטינים של לוד ורמלה, במסגרת מבצע דני, ביולי 1948. הציונות חיה על חרבה, ושימוש בחרב הוא אקט אלים. האם מפריד קו כלשהו בין הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה לבין הטבח בכפר קאסם והעונשים הקלים שהוטלו על מבצעיו? האין האלימות מנת חלקם של כל היהודים בישראל?
קפליוק ממקד את האחריות במחנה הימין. אולם נדמה כי מעגל האלימות הנוראי המלווה את מדינת ישראל מראשיתה אינו רק נחלת הימין. הזלזול בערבים ובחייהם מוטבע עמוק בתרבות הישראלית, מימין ומשמאל, וסופו היה שישפיע גם על היחס לחיי יהודים. בספרו, מספר קפליוק כיצד סוכן השב”כ אבישי רביב נתבקש על ידי מפעילו, באוגוסט 1995, לתהות על קנקנו של יגאל עמיר. מפעיליו של רביב לא עשו דבר בעקבות הדו”ח שהגיש אודות עמיר, שכן הוא כלל “רק” דיווחים כי עמיר מסוגל לפגוע בערבים. ספק אם היו מתייחסים כך לדו”ח אילו נאמר בו כי עמיר מסוגל לפגוע ביהודים, לא כל שכן בראש ממשלת מדינת היהודים.
קפליוק גורס כי “הכתובת על הקיר היתה כתובה באותיות קידוש לבנה”. אכן כך, אך ממתי? מאז ההפגנה בכיכר ציון? מאז רצח אבו ג’יהאד? מאז רצח אמיל גרינצוייג? האינתיפאדה? מלחמת לבנון? יום כיפור? ששת הימים? תש”ח?
