“יש חלקים רחבים בממסד שלנו שרוצים מלחמה וזה מרגיז אותי”
(חנוך לוין בראיון לקראת העלאת “מלכת האמבטיה”)
בקיץ 1995 מלאו העיתונים בישראל בכותרות “רצח שבויים מצריים בידי צנחניו של רפול ליד המיתלה בשנת 1956”. הפרסומים התבססו על מחקר שערך מוטי גולני עבור מחלקת ההיסטוריה של צה”ל. ממצאי גולני העלו שערב קרב המיתלה רצחו חייליו של רס”ן רפאל איתן 35 שבויים מצריים בדם קר. מפקדו של איתן היה סא”ל אריאל שרון. איתן ושרון לא הכחישו. ממשלת מצרים הגישה מחאה רשמית, והפרשה איימה להעיב על תהליך השלום עם הפלסטינים. כאשר נתבקש הרמטכ”ל אהוד ברק להגיב על ממצאי המחקר, העיר כי “צריך לזכור שהם (המצרים) לא רצחו את שבויינו במלחמת 1956 מן הטעם הפשוט שלא נפלו בידיהם שבויים”. כשדחקו בו העיתונאים האם בכוונת צה”ל לקבל אחריות על הרצח, מיהר ברק לחמוק לרכבו.
דוברי שפת הכוח הישראלית מעולם לא ראו צורך ליטול אחריות על אלימות שהפעילו. השיח הציוני נטה, ועדיין נוטה, לעסוק רק באחריותם של הגורמים החיצוניים לאלימות. תמיד “הם” התחילו, והביאו אותנו למצב שבו “נאלצנו” להפעיל כוח – לנקוט ב”פעולות תגמול” וב”מלחמות תגובה”. המלחמות כולן נתפסו ככורח היסטורי, כגזירה משמיים, תוצאה של השנאה הערבית כלפינו.
ד”ר גולני, המשמש כיום כראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, עוסק בשורש הסירוב הישראלי ליטול אחריות על מעשיו, דהיינו, ההתכחשות לעצם הבחירה בדרך הכוח. גיבורי הספר ‘מלחמות לא קורות מעצמן’ הם פירותיה של בחירה זו. בני הארץ שהתמסרו למציאות האלימה שאליה גדלו. גיבורי צבא ההגנה, שאם רק נתנו להם לנצח הם תמיד ידעו לספק את הסחורה, מהר, חזק ובאופן אלגנטי. מ”אורי” שהלך בשדות ועד “רון” שלחופש נולד. ממשה דיין ועד דן חלוץ.
‘מלחמות לא קורות מעצמן’ הוא גם סיפורו האישי של מוטי גולני, בן להורים ניצולי שואה, קיבוצניק מגבעת ברנר ולוחם סיירת שהביוגרפיה שלו “נראתה כמו כרזת תעמולה של משרד הביטחון”, אשר העז לפשוט את המדים ולהסיט את מבטו אל מעבר לכוונת הרובה. זהו ספר מסע אישי-לאומי על ההתמכרות להוויית הכוח, ולניצניו של תהליך הגמילה הכואב ממנה.
המפתח להבנת הסכסוך הערבי-ישראלי, טוען גולני, טמון בבחירה הציונית בדרך האלימות בעשור שקדם לקום המדינה. ההחלטה לזנוח את ה”חולשה” הגלותית עתיקת-היומין ולאמץ את דרך הכוח של “היהודי החדש”, אשר הוציאה מהבקבוק את שד המצביא היהודי, שהיה רדום במשך יותר מאלפיים שנה. בשדות הקרב של 1948 כבר הבשילה האלימות היהודית המתחדשת לכדי מדיניות מלחמה מגובשת שתמציתה – “בלי כוח זה לא יילך”.
מאז, מצביאי ישראל הנחילו, ולא פעם כפו, את דרך הכוח על מקבלי ההחלטות. השיטה, כותב גולני, היתה פשוטה: להגיב על כל התנכלות מצד האויב בכוח כזה שיכריח אותו להגיב. ישראל מצידה תגיב ביתר שאת על התגובה וחוזר חלילה עד המלחמה המיוחלת. הערבים הרי מבינים רק כוח, לכן נכה בהם עד שיתחננו לשלום. בשנות החמישים היו אלה פעולות התגמול ומלחמת סיני, ובשנות השישים הקרב על המים ומלחמת ששת הימים. ממלחמה למלחמה גבר ביטחונם של הגנרלים, עד כי חדלו להסכין לסירוב מצד הדרג הפוליטי לקבל את תכתיביהם.
ערב מלחמת ששת הימים, בישיבת הממשלה ב-28 במאי 1967 כבר יכול היה אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, לאיים על השרים בישיבת הממשלה, כי ההמתנה של צה”ל לכל דחייה ביציאה למלחמה של הממשלה היא “לא אוטומטית”. כעבור חמישה ימים בישיבת הממשלה הבאה עם המטכ”ל לא היה חסר הרבה עד שהאלופים יודיעו לשרים כי סמכותה של הממשלה פקעה. הפיכה צבאית לא התרחשה אולי כיוון שהממשלה החליטה, יומיים אחר כך, לצאת למלחמה.
שוב ושוב חרגו ראשי הצבא מתפקידם הרשמי – לספק לאזרחי ישראל ביטחון מקסימלי בתנאים שנוצרו בעקבות החלטות הדרג המדיני – ובחרו לנקוט באקטיביזם פוליטי-מדיני, שנועד לבלום כל ניסיון ליצור אלטרנטיבה לדרך הכוח. גולני מתאר כיצד בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים פעל צה”ל להצר את צעדיו של שר החוץ אבא אבן, שביקש למצות את כל הערוצים הדיפלומטים בטרם תצא ישראל למלחמה. אחרי המלחמה דחקו ראשי הצבא בממשלה להתכחש להחלטתה להעמיד חלק מהשטחים הכבושים למשא ומתן לשלום, וכעבור עשור זכה ביקורו המפתיע של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל לתגובה חשדנית של הרמטכ”ל מרדכי גור.
בשנים האחרונות בלטו מסעות ההפחדה המתוזמנים היטב של צה”ל לקראת כל דיון על קיצוץ בתקציבו, ניסיונות הרמטכ”ל שאול מופז ואלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי לטרפד את הנסיגה מלבנון, וההסלמה היזומה שיזם צה”ל עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, בניגוד מפורש להוראת ראש הממשלה אהוד ברק.
הסוציולוג אורי בן-אליעזר, מחברו של ‘דרך הכוונת’, הספר החשוב ביותר שראה אור עד היום, על היווצרותו של המיליטריזם הישראלי, כתב, כי בישראל לא היתה פוליטיזציה של הצבא אלא מיליטריזציה של הפוליטיקה. ‘מלחמות לא קורות מעצמן’ הוא סירוב להשלים עם ההשחתה והעיוורון שבמיליטריזם. זהו ניסיון להרים קול צעקה בתקופה שבה הכוח מדבר ואינו טורח להצטדק עוד. קריאת תיגר על האיסור להכיר בסיפורו של ה”אחר”, בזיכרון שלו, בחלומותיו, כאביו ופחדיו. “מלחמות קורות לא על רקע שאלת מרחב המחיה”, כותב יעקב רז במבוא לספרו של גולני. “הן פורצות בשל הטענה המיתולוגית לבלעדיות הסיפורים ‘שלנו’ – מלחמות קורות בשל הסירוב להכיר בריבוי האינסופי של הסיפורים בעולמנו”. ביטוי מובהק להתכחשות זו היא הקלישאה “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ”.
גולני, אמנם, נמנע מלומר זאת באופן מפורש, אך חסידי שפת הכוח – “אנשי הביטחון” – מהווים סכנה גוברת והולכת לביטחון ישראל. הסיסמה הפשטנית “תנו לצה”ל לנצח”, אשר כבר עמדה בחלל האוויר זמן רב לפני אינתיפאדת אל-אקצא, היא מתכון לאיבת-נצח, שבה אהבת האמת היחידה היא “אהבה מקודשת בדם”. אהבה למתים בקרב, ולא לחיים. “כוח מגרה כוח, ונהרס על ידי כוח”, כתב ההיסטוריון יעקב טלמון במסתו על תוצאות מלחמת ששת הימים. וכאלה הם הגנרלים: ניצבים כשמשקפותיהם בידיהם, צופים בנו ממרחק, מקיזים את דמנו ודם שכנינו, למען ניצחון צבאי נוסף. ניצחון שלא יביא דבר מלבד מלחמה נוספת ועוד שפיכות דמים. ואנו, כצאן המובל לטבח, גואים את שמם בגאון, וצועדים בקצב אל מותנו, אל עוד “ניצחון”.
