עורך: אלוהים אדירים! מי כתב את זה?
כתב צעיר ניגש במהירות לשולחן העורך
כתב צעיר: זאת ידיעה שלי.
עורך: זה סיפור נחמד מאוד. כתוב היטב.
כתב צעיר: תודה.
עורך: היית במשרד האוצר?
כתב צעיר: אה… כן. הגעתי לשם קצת אחרי שזה נגמר. למה? מרגישים את זה בידיעה?
עורך: בוא נראה, הבה נקרא אותה ביחד.
העורך מושיט את הדף עליו מודפסת הידיעה לכתב שמתחיל לקרוא אותה בקול רם.
כתב צעיר: נשים שהקימו לאחרונה מאהל מחאה מול משרד האוצר בירושלים על רקע הגזירות הכלכליות החדשות, טרם התאוששו מפשיטת פתע של מאתיים שוטרים בשעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי.
כוחות המשטרה, שהיו מצוידים באמצעים לפיזור הפגנות, הרסו את המאהל בתוך חמש דקות. שבע נשים נפצעו בפשיטה, ושמונה נוספות נעצרו, ובילו את הלילה במעצר במגרש הרוסים, לאחר שהואשמו בחסימת המדרכה מול משרד האוצר.
ויקי סבג בת ה-39, אם לשלושה ילדים, סיפרה: “פתאום תפס אותי בשיער שוטר בלי תג זיהוי, וגרר אותי מהמזרן שעליו ישנתי. אחר כך דחף אותי בכוח לתוך ניידת, וגם שלח לי ידיים”.
הכתב הצעיר עוצר לרגע, ומביט בעורך שאינו מגיב.
נכון לאמש, שתיים מנשות המאהל עדיין היו מאושפזות במצב קשה בבית החולים הדסה עין כרם.
העורך מניד את ראשו קלות.
עורך: כן, ובכן, זה טוב. מבהיר את התמונה.
כתב צעיר: תודה.
עורך: הביקורת היחידה שלי היא שעלינו תמיד לזכור את הכלל הראשון בדיווח עיתונאי: להבחין בין מה שנאמר לך לבין מה שראית במו עיניך. האם ראית במו עיניך כיצד גררו אותה בשיער?
כתב צעיר: לא. אבל פגשתי את האישה. היא היתה מכוסה כולה בדם. השיער שלה נתלש מעור הקרקפת.
עורך: תשמע, עם נשים כמוה אי אפשר לדעת… יכול להיות שהיא תלשה לעצמה את השיער.
כתב צעיר: כן. אולי היא גם הכניסה לעצמה בעיטה בבטן.
עורך: לך תדע.
שני הגברים מביטים זה בזה לא משועשעים, ושותקים לרגע.
עורך: זה רק תירגול מקצועי כדי לשמור על אמות מידה עיתונאיות, זה הכל.
הכתב מושיט את הדף שעליו מודפסת הידיעה בחזרה לעורך, מבלי לומר מילה. העורך מניח את הדף על השולחן לפניו ונוטל בידו עט מהודר, ומתחיל לעבור על הידיעה.
עורך: “נשים”. איזה נשים? (הוא כותב). גרושות מובטלות. “מאהל מחאה”. בעיתון הזה המילה מחאה תמיד מופיעה במרכאות. זה כתוב בכל חוברת כללי עריכה בסיסית. מה זאת אומרת מאהל? מאהל זה בדווים, קפה שחור ומתוקים. מי שרוצה מאהל שייסע לסיני, ואהלן וסהלן. יותר נכון לכתוב מאהל בלתי חוקי. אולי פשוט עדיף לכתוב “גרושות מובטלות הקימו מבנה בלתי חוקי…”. כן, ככה יותר טוב.
לגבי “פשיטת פתע של שוטרים”… יש בכלל דבר כזה? הם הרי באו לשם כדי להגן עליך ועליי. על המדינה. או לפחות על עצמם. אז נכתוב “השוטרים פעלו מתוך הגנה עצמית”. “מצוידים באמצעים לפיזור הפגנות”? זו האשמה חסרת בסיס. זה חייב לעוף.
העורך מעביר קו ארוך לרוחב הדף.
“הרסו את המאהל”? לא. פינו את השטח. בתוך חמש דקות… כלומר “במהירות וביעילות”. בטח השוטרים היו צריכים להתמודד עם נשים צווחות ושורטות, דברים כאלה, לא? הגברת הזאת, ויקי סבג. האם אנחנו יודעים בוודאות שהיא בכלל בעניין של גברים? ואם כן, בטח חד-הורית. השאירה את הילדים לבד בבית, ונסעה להקים מבנה בלתי חוקי באמצע הכביש.
כתב צעיר: אין שום הוכחה לכך.
עורך: לא. פתאום תפס אותי בשיער מי? (הוא מרים את מבטו אל הכתב, משועשע). אני מצטט – “שוטר בלי תג זיהוי”? מה זה פה, המסתערבים? נו באמת. (הוא חורט קו דרך הנייר). אחר כך אתה מנסה לסיים את הידיעה עם הקטע הזה על בית החולים הדסה. לא נראה לי שזה עובד. היית שם?
כתב צעיר: כן, נסעתי לשם. יש שם פצועות בעדיין במצב קשה.
העורך מביט אל הכתב ואז מעביר קו על השורה האחרונה.
עורך: זאת ידיעה ארוכה מדי. בכל מקרה, יישר כח. אתה מתקדם יפה.