היום שאחרי השואה השנייה

 

במקור בעולם הפוך על ראשו

הרשמו לקבלת עדכונים
  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

חושך עטף את המדבר. הירח טרם עלה, והכוכבים נצצו בשמים השחורים כיודעי סוד. השענתי את גבי על סלע, וראשי נשמט לאחור. ואז, שבריר שנייה לפני שצאלים שטוחי צמרת נדלקו כלפידים ומשאיות בצומת הערבה הוטחו בצוקים כמו מכוניות צעצוע, ראיתי את פניו הארוכות מביטות אלי מבעד לשביל החיוור שחצה את הרקיע. שפתיו קמוצות. עיניו יוקדות. “לא השטן ברא את אושוויץ, אלא אני ואתה”, הוא הרעים בקולו, “כשם שלא השטן יצר את הפטרייה הגרעינית כי אם אני ואתה…” *

ברק מסנוור עיניים האיר את השמיים. בדרום, מעבר להר כיפון, התרומם כדור אש ענק. עוד הספקתי לראות אותו לובש צורה של פטריה, כשגל ההדף פגע בי.

Disaster in the Middle-East. An accidental detonation of a 300 kiloton nuclear warhead at Israel’s Dimona nuclear facility 1:12 A.M. local time, wiped out the town of Dimona, killing thousands. Rescue teams estimated that over twenty thousand civilians were wounded following the explosion. Specialists are currently checking radiation levels in major cities throughout the Middle-East. Residents of Be’er Sheva were ordered to evacuate the contaminated city. The intense flash of the blast was seen as far as Tel Aviv, Amman and Gaza

קולו העמוק של קריין חדשות הרדיו הבריטי הלך ונמוג, והתחלף בקול גבוה יותר, דובר עברית. “במקום זה בו אני עומדת לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אבי תוכנית הגרעין, שמעון פרס – אין אני עומדת יחידה; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, אלפי קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, ולשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין הרי דימונה ומישור רותם, נשטף בנחלי הערבה, וקבריהם פזורים על פני הנגב. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה, על כן, אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא…” **

המילים נאמרו בהדגשה, כמו דקלום. הן בקעו מפיה של נערה ששכבה במיטת השדה לידי. מבעד לרווחים בברזנט האוהל הצבאי זרחה השמש באור מוזר. אנחות כאב נשמעו בכל פינה, מחזירות אותי לכאב שלי. “כוויות דרגה ב'”, קבע הרופא הצבאי. גל החום והקרינה צרב בגופי את סימני הגופיה והמכנסיים הקצרים שלבשתי בעת הפיצוץ. העור החשוף נבקע כמו אדמת מדבר יבשה.

קולה של הנערה נשמע שוב. רופא צבאי התיר את התחבושות שנמתחו סביב גופה, והיא חזרה לדקלם, במה שנראה כמו ניסיון להסיח את דעתה מן הכאב. מתחת לתחבושות, במקום שהיתה פעם בטנה, נותרה רק עיסה של בשר וקרעי עור. למחרת הנערה מתה. ואילו אני שרדתי. “ק. צטניק” אחד מיני רבים. מכווץ על הדרגש. במחנה ההשמדה הפרטי שלי.


 

* המשפט “לא השטן ברא את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יצר את הפטרייה הגרעינית כי אם אני ואתה” נכתב על ידי הסופר ניצול השואה יחיאל דינור (“ק. צטניק”), וסימל את התפנית שחלה בעמדתו לגבי מקומה של השואה בהיסטוריה. אם תחילה ראה בשואה חריג המנותק מרצף ההיסטוריה, והגדיר את אושוויץ בתור “פלנטה אחרת”, הרי שלקראת סוף ימיו ראה בשואה חלק מהאופי האנושי, או במילותיו “באשר האדם – שם אושוויץ”.

דינור אימץ את שם העט “ק. צטניק”, הכינוי בגרמנית למי שנמצא במחנה ריכוז.

** הדקלום של הנערה מבוסס על דבריו של גדעון האוזנר בפתיחת דברי התביעה במשפטו של אדולף אייכמן.

סיפור קצר על תרחיש אימים של שואה יהודית שנייה – אסון גרעיני בכור בדימונה.