ב-12 בספטמבר 1949, בסביבות השעה חמש אחר הצהריים, נכנס אברהם בן מלכיאל צפתי לאולם הכנסת, שעדיין היה ממוקם באותם ימים בבניין קולנוע קסם בתל אביב. צפתי, בן ה-24, התיישב ביציע, שלף תת-מקלע סטן, וכיוון אותו לעבר שולחן הממשלה, שלידו ישבו באותה עת ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, ומספר שרי ממשלה נוספים. הוא עוד הספיק לצעוק “תנו לי לראות את בן-גוריון!” בטרם שניים מסדרני הכנסת הסתערו עליו ולקחו ממנו את הנשק, בעודו סופג מהלומות מכמה מיושבי היציע.
מלבד תת-מקלע, צפתי הביא עמו לכנסת גם מזוודה גדושה בעותקים של תוכנית שלום שאותם התכוון לחלק לכל חברי הכנסת. בבסיס תוכנית השלום עמדה דרישה לעצור את בחישת המעצמות – מערביות וקומוניסטיות כאחת – בענייני המזרח התיכון. כדי להבטיח זאת, נדרשו המעצמות העולמיות להתפרק מנשקן תחת פיקוח האו”ם. בין עותקי התוכנית במזוודה, צפתי גם הסתיר את חלקי תת-מקלע מפורק, שאותו חזר והרכיב בשירותים לפני שנכנס לאולם הכנסת.
לאחר מעצרו, פתח בשביתת רעב, ובהוראת בית המשפט נשלח לבדיקה פסיכיאטרית. צפתי אושפז בבית חולים פסיכיאטרי בבת ים, ובהמשך בבאר יעקב, אך כל אותה עת התעקש כי הוא אינו סובל מהפרעה נפשית כלשהי, ודרש להחזיר אותו לבית מעצר. הפסיכיאטרים, לעומת זאת, טענו שהוא לוקה בפרנויה וסכיזופרניה. לבסוף, לאחר כשנה, נעתרו להפצרותיו, והוא הועבר חזרה למעצר. בקיץ 1951 גזר עליו בית המשפט עונש של שנתיים מאסר בעקבות תקרית תת-המקלע בכנסת.
צפתי, אשר נולד בטהרן באיראן בשנת 1926, והיגר לפלסטינה באמצע שנות ה-40, גיבש בצל אירועי מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, את ההכרה כי יש לעשות כל שיידרש כדי למנוע מלחמת עולם שלישית. תחושת הדחיפות דחקה בו מכיוון שידע כי מלחמה כזו עלולה לשוב ולהתרגש על העולם בכל רגע, ועל כן הגה את תוכנית השלום שלו.
עוד לפני התקרית בכנסת, ניסה צפתי לשכנע חברי כנסת לאמץ את תוכנית השלום, ואף נפגש בעניין עם יושב ראש הכנסת, יוסף שפרינצק. אולם כל ניסיונות השכנוע העלו חרס. מיואש ומתוסכל, החליט צפתי כי יתאבד כאות מחאה באולם מליאת הכנסת. או כך לפחות טען בחקירת המשטרה.
לאחר השלמת ריצוי תקופת המאסר שנגזרה עליו, הקים צפתי מפלגה בשם “מאזני-צדק”, כדי להתמודד בבחירות לכנסת. אך עוד לפני מועד הבחירות הבאות חצה את הגבול לסוריה בתקווה להיפגש עם אנשים בעלי השפעה במדינה הערבית, ולשכנע אותם לתמוך בתוכנית השלום שלו. הסורים התייחסו אליו יפה, אולם החזירו אותו לישראל תוך שהם מבטיחים לו כי יוזמן לשיחות שלום לאחר שמפלגתו תזכה ברוב בכנסת.
עם שובו לארץ, צפתי הועמד לדין, ושוב נשלח לאשפוז פסיכיאטרי, הפעם בעכו. לא חלפו מספר חודשים, והוא הצליח להימלט מבית החולים, והפעם החליט להסתנן ללבנון כדי להציג את תוכנית השלום שלו. גם הפעם הוחזר לבסוף לישראל, ובחקירת המשטרה התחייב לא להסתנן שוב לאף מדינה ערבית.
אולם ב-29 בדצמבר 1964, הוא שוב ניסה לחצות את הגבול – הפעם לירדן. צפתי הסתנן דרך מטע התמרים של קיבוץ אילות לגבול, אולם נורה למוות על ידי חיילים ירדנים לאחר שחצה את הגבול. למחרת הוחזרה גופתו לישראל, והוא הוכרז כהרוג פעולות איבה. צפתי, בן 38 במותו, נקבר בבית העלמין בחולון (אזור 7, גוש 1, שורה 39 – מוזמנים לבקר).
עוד על סיפורו של אברהם צפתי בכתבתו המצוינת של דיוויד שין.