ביום שבת, החמישי בינואר 2018, נדהמתי לשמוע כי מועצת המנהלים של מכון ברמינגהם לזכויות אדם חזרה בה מהחלטתה להעניק לי את פרס זכויות האדם על שם פרד שאטלסוורת. אף כי המכון דחה את בקשתי לחשוף את הסיבות המהותיות להחלטה זו, בהמשך נודע לי כי תמיכתי ארוכת השנים בצדק לפלסטין היתה העניין. זה מצער במיוחד, בהתחשב בכך שחירותי שלי הובטחה – ולמעשה חיי ניצלו – בזכות תנועה בינלאומית רחבה. והקדשתי הרבה מהאקטיביזם שלי לסולידריות בינלאומית, ובמיוחד לחיבור בין מאבקים באזורים אחרים בעולם לבין קמפיינים שצמחו מלמטה בארה”ב נגד אלימות משטרתית, קומפלקס תעשיית בתי הסוהר, וגזענות בכלל. ביטול הזמנתי אם כן לא היה בעיקרו מתקפה נגדי באופן אישי אלא כנגד הרוח של צדק בלתי נפרד.
אני תומכת באסירים פוליטיים פלסטינים כשם שאני תומכת באסירים פוליטיים בארץ הבסקים, בקטלוניה, בהודו, ובאזורים אחרים של העולם. אכן הבעתי את התנגדותי למדיניות ולהתנהלות של מדינת ישראל, ואני מביעה התנגדות גם לתמיכתה של ארה”ב בכיבוש הישראלי של פלסטין ולכל מדיניות מפלה אחרת של ארה”ב. דרך ההתנסויות שלי בבית הספר התיכון אליזבת אירווין בעיר ניו יורק ובאוניברסיטת ברנדייס בשלהי שנות ה-50 וראשית שנות ה-60, ובהמשך בלימודי באוניברסיטת פרנקפורט בגרמניה, פיתחתי התנגדות עזה כלפי אנטישמיות לא פחות מאשר נגד גזענות. באותה התקופה גם נחשפתי בראשונה לעניין הפלסטיני. אני גאה על פעילותי המשותפות והקרובה עם יהודים וארגונים יהודיים בנושאים שהדאיגו את כל הקהילות שלנו במהלך חיי. במובנים רבים, עבודה זו היתה חלק בלתי נפרד מהתפתחות המודעות שלי לגבי חשיבותה של המחאה נגד הכיבוש הישראלי בפלסטין.
הנסיעה לברמינגהם, העיר בה נולדתי וגדלתי, כדי לקבל את פרס פרד שאטלסוורת, היתה ללא ספק אמורה להיות עבורי גולת הכותרת של השנה – במיוחד מכיוון שהכרתי באופן אישי את הכומר שאטלסוורת ולמדתי בבית הספר יחד עם בתו, פטרישיה, ובגלל שאמא שלי, סאלי ב. דיוויס, עמלה ללא לאות למען מכון ברמינגהם לזכויות אדם בשנותיו הראשונות. יתר על כן, המורה שהכי עוררה בי השראה בלימודי בית ספר של יום ראשון, אודסה וולפולק, היתה הכוח המניע מאחורי הקמת המכון. למרות ההחלטה המצערת של המכון, אני מחכה בציפייה לביקורי בברמינגהם בפברואר כדי להשתתף באירוע אלטרנטיבי שמארגנים אלו שמאמינים כי התנועה לזכויות האזרח חייבת להכיל כעת דיון ער על כל המקרים של אי-צדק סביבנו.
אנג’לה א. דיוויס
7 בינואר, 2019
