אני רוצה לחלוק עמכם משהו שלמדתי. אני אצייר אותו על הלוח שמאחורי כדי שיהיה לכם קל יותר להבין [מצייר קו אנכי על הלוח]. זהו ציר מז”ט-מז”ר: “מזל טוב”-“מזל רע”. מוות, מחלות ועוני נוראי בקצה התחתון – שגשוג גדול ובריאות נפלאה בקצה העליון. מצב העניינים הממוצע נמצא באמצע הציר. ויש ציר נוסף. זהו ציר התחלה-סוף [מצייר על הלוח קו אופקי].
עכשיו הרשו לי לתת לכם טיפ בתחום השיווק. אנשים שיש להם כסף לקנות ספרים וכתבי עת או ללכת סרטים לא אוהבים לשמוע עת אנשים עניים או חולים, אז אם אתם מתכוונים לכתוב סיפור או תסריט תתחילו את הסיפור שלכם מהנקודה הזו [מצביע על הקצה העליון של ציר מז”ט-מז”ר], כי למה לכם לבחור דמות מדכאת? אפשר לתאר את קו העלילה הזה בתור סיפורו של “אדם שנופל לבור”, למרות שהוא לא באמת צריך לעסוק באדם שנופל לבור. אבל זו דרך קלה לזכור אותו. הסיפור הולך ככה: מישהו נכנס לצרות, ואז מצליח לצאת מהן. אנשים מתים על העלילה הזו! וגם אין עליה זכויות יוצרים!
יש סיפור נוסף עם גרף יפה שקוראים לו “בחור פוגש בחורה”, אבל הוא לא חייב בהכרח לעסוק בכך. זו רק דרך קלה לזכור אותו. הוא מתחיל באדם ממוצע שאינו מצפה לשום דבר מיוחד, ביום ככל הימים, אשר מוצא משהו נפלא שהופך אותו לאדם מאושר, ואז – לעזאזל – הוא מאבד אותו, ולבסוף הוא מצליח להשיב אותו אליו. אנשים אוהבים גם את העלילה הזו.
הגרפים שראינו עד כה הם יפיפיים, אבל עכשיו הדברים קצת מתחילים להסתבך… הגרף הבא מבטא את אחד הסיפורים הפופולרים ביותר בתרבות המערב. אנחנו נורא אוהבים לשמוע את הסיפור הזה, ובכל פעם שמישהו שוב מספר אותו – הוא מרוויח מיליון דולר. ואתם מוזמנים לעשות זאת.
למרבה ההפתעה – בניגוד למה שאמרתי קודם על כך שאנשים לא אוהבים סיפורים שמתחילים בגיבור שמצבו פחות טוב מהממוצע – הסיפור זה מתחיל ממש בתחתית ציר מז”ט-מז”ר. הדמות האומללה יכולה להיות נערה שאמא שלה מתה, ואביה התחתן מיד עם אשה יהירה וגאוותנית שיש לה שתי בנות מרושעות. מכירים את הסיפור?
לקראת נשף ריקודים בארמון, היא צריכה לעזור לשתי אחיותיה החורגות ואימן להתארגן לנשף, בשעה שהיא נאלצת להישאר בבית. האם היא עצובה עוד יותר עכשיו? לא, היא היתה עוד קודם לכן ילדה שבורת לב. מות אימא היה די והותר. המצב כבר לא יכול להיות יותר גרוע. ואז, אחרי שכולם הולכים לנשף, מופיעה הפייה הטובה, ומסדרת לה שמלת נשף מרהיבה, נעלי זכוכית וכרכרה מפוארת לנסוע בה לארמון [מצייר את מדרגות השיפור בגרף העלילה]. היא מגיעה לנשף, רוקדת עם הנסיך, ונהנית מכל רגע עד שהשעון מקיש חצות [מותח את הקו כלפי מעלה, ואז מצייר את הקו נופל בחדות למטה].
האם היא חוזרת לאותה רמה בציר מז”ט-מז”ר? כמובן שלא. היא תתענג על זיכרונותיה מהריקוד כל חייה. וכך נשאר המצב עד שהנסיך בסופו של דבר מגיע, הנעל מתאימה לרגל שלה, ואז היא מגיעה לרמת אושר בלתי ניתנת למדידה [מותח את הקו עד הקצה העליון של הלוח, ומסמן לידו את סימן אינסוף].
יש סיפור של פרנץ קפקא. פסימיסט גדול. הסיפור מתחיל פה למטה [מסמן תחילתו של קו סמוך לתחתית ציר מז”ט-מז”ר]. מסופר על בחור צעיר לא מושך, יפה או חביב במיוחד, שיש לו עבודה ממש גרועה ובעיות עם קרובי משפחתו. ואז מגיע הזמן שהוא צריך ללכת לעבודה, והוא הופך למקק [מותח את קו עד הקצה התחתון של הלוח, ומסמן לידו את סימן אינסוף].
האם לכל זה יש שימוש כלשהו בביקורת ספרות? לדעתי יתכן שכן. אני חושב שהעליות והירידות הללו [מצביע על הגרפים שצייר על הלוח] הן למעשה מלאכותיות. זו העמדת פנים כאילו אנחנו יודעים על החיים יותר מכפי שאנחנו יודעים בפועל. כאשר מדובר ביצירת מופת אמיתית לא ניתן לצלוב אותה באותו האופן.
בוא ננסה את המלט של שייקספיר. המין שלו אמנם שונה, אבל המלט נמצא באותו המצב שבו היתה סינדרלה, והוא גם קצת יותר מבוגר ממנה. אביו מת, ואמו התחתנה עם דודו קלאודיוס. אז הוא מדוכדך כמו סינדרלה. אז מופיעה מולו רוחו של אביו המת, מספרת שנרצח על ידי קלאודיוס, ומצווה על המלט לנקום את מותו בכך שיהרוג את דודו. אבל היות שלא ברור האם זו באמת היתה רוחו של אביו שהופיעה מולו, אלו לא חדשות טובות וגם לא חדשות רעות. וכך זה גם בהמשך המחזה. אין חדשות טובות או רעות, אלא רק דברים שקורים [מותח קו אופקי].
לבסוף, לאחר שהמלט נהרג, אם הוא יעלה לגן עדן הוא יהיה באושר עילאי כמו סינדרלה, ואם הוא יגיע לגיהנום הוא יהיה באומללות עילאית כמו המקק של קפקא. אבל אנחנו לא יודעים. אני לא חושב ששייקספיר האמין בגן עדן ובגיהנום יותר מכפי שאני מאמין בהם.
לכאורה הוכחתי לכם ששייקספיר היה מספר סיפורים גרוע, אבל לא עשיתי זאת. למעשה, הראיתי לכם למה זו נחשבת יצירת מופת. לעיתים נדירות מאוד אומרים לנו את האמת. והמלט, שייקספיר, אומרים לנו: אנחנו לא יודעים מספיק על החיים כדי לדעת מהן חדשות טובות ומהן חדשות רעות.