שאלה: מה קרה בבחירות האלה?
שמעון פרס: אנחנו הפסדנו…
שאלה: מי זה אנחנו?
שמעון פרס: אנחנו, זה הישראלים.
שאלה: ומי ניצח?
שמעון פרס: כל מי שאין לו מנטליות ישראלית.
שאלה: ומי אלה?
תשובה: תקרא לזה, היהודים.
בציטוט זה פותח דניאל בן-סימון את ספרו ‘ארץ אחרת – נצחון השוליים: איך קרס השמאל ועלה הימין?’. ההפרדה שפרס עורך בתשובותיו בין “ישראלים” ל”יהודים” ממחישה עד כמה ישראל הפכה לחברה שסועה ומחולקת. ארבעה שסעים מרכזיים חוצים היום את השיח הפוליטי בחברה הישראלית: השסע בין “ניצים” ל”יונים”, המתייחס לעמדה כלפי עתיד השטחים, השסע בין חילונים ודתיים, השסע היהודי-ערבי, והשסע הספרדי-אשכנזי.
עד לשנים האחרונות מקובל היה לתאר את המפה הפוליטית רק על פי מידת ה”ניציות” או “יוניות” של המפלגות והמנהיגיהן. ספרו של בן-סימון משלב שסעים נוספים בדיון על תוצאות בחירות 1996, ומכאן חשיבותו. בן-סימון מצייר חברה ישראלית מורכבת ורבת שסעים שלא ניתנת עוד לניתוח רק על-פי עמדותיה כלפי השטחים.
מאז כיבוש השטחים ב-1967 תפס השסע נץ-יונה את המקום המרכזי בשיח הפוליטי הישראלי. אולם ככל שחלפו השנים נראה כי שסע זה מאבד ממעמדו המרכזי. כבר בבחירות 1992 היו שטענו כי נצחונם של רבין ומפלגת העבודה לא נבע משינוי מהותי בעמדות הציבור הישראלי כלפי עתיד השטחים, אלא מתוך אכזבה קשה ממדיניותה החברתית של ממשלת שמיר. ספרו של בן-סימון מתאר, בין השאר, כיצד נמשכה ירידת מרכזיותו של השסע נץ-יונה בבחירות 96′, ועלה כוחם של השסעים האחרים.
בשנות שלטונה הובילה ממשלת העבודה-מרצ את החברה הישראלית לעבר החזון הליברלי-קפיטליסטי-מערבי, תוך זלזול והתנשאות כלפי אותם חלקים בחברה שאינם רואים במודל זה אידיאל. התנשאות מנהיגי השמאל באה לידי ביטוי בכל השסעים, ולא פסחה על אף מגזר בציבור הישראלי שאינו שותף לחזונם. הזלזול בדת השתקף בתגובת יוסי ביילין, להצעה שפרס יבקר אצל הרב כדורי כדי לקבל את ברכתו, לקראת בחירות 96′: “ההליכה לרב כדורי היא תופעה פרימיטיבית ומסוכנת. הברירה בעיני היא בין חזרה לימי הביניים ובין הקידמה המודרנית”.
עוזי ברעם, שהיה ממונה על המגזר הערבי במטה בחירות 96′ של העבודה, תאר את התנשאות מפלגתו כלפי הציבור הערבי, כשטען שנציגי ציבור ערבים “חיו בתחושה שממשלת פרס מתייחסת אליהם כאל מאגר קולות בלבד. לצערי, זה לא רחוק מהאמת. גילינו יחס מתנשא גם כלפיהם”.
“הצמיחה והשגשוג, שבאו בעקבות התרחבות הנורמליזציה עם מדינות ערב, לא הורגשה בערי הפריפריה… ההתעשרות העמיקה את הפערים בחברה וב-1995 התברר שמימדי אי-השוויון בין עשירים לעניים בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם המערבי”. הנהנות העיקריות מפירות השלום וההפרטה היו השכבות החזקות, האשכנזיות בעיקרן. אריה דרעי ביטא את תחושתם של ספרדים רבים בשכבות המצוקה: “אם אנחנו הספרדים לא ניקח את עצמנו בידיים, האשכנזים ימשיכו לעשות ככל העולה על רוחם. כל הכוח בידיהם, אני מכיר את רבין ופרס מקרוב וגם את ביבי נתניהו. האמינו לי, אין לאנשים האלה רגישות מינימלית לבעיות של אחינו הספרדים. מצידם, שיירקבו בעוני שלהם ובשכונות המצוקה שלהם…”. העובדה שדרעי מעמיד את פרס, רבין ונתניהו בשורה אחת ביחסם למצוקת הספרדים, נובעת מכך ששתי המפלגות הוותיקות הן ביסודן אשכנזיות, ולמעשה ממוקמות היום באותו צד של המתרס בשסע הספרדי-אשכנזי.
אפילו ציבור העולים ממדינות חבר העמים, על אף היותו אשכנזי ברובו, זכה במנת זלזול מממשלת רבין-פרס. זכורה במיוחד התבטאותה של השרה אורה נמיר, כי “שליש מהעולים האלה הם קשישים, שליש נכים (…) וכמעט שליש הן אימהות חד הוריות (…) הם מגיעים לישראל מארץ שבה למדו לנצל כל מה שהמדינה נותנת…”.
תחושת העלבון של מגזרים רבים באוכלוסיה ואופיין המתנשא, המנוכר וה”יאפי” של העבודה ומר”צ, גרמו לרבים להצביע עבור נתניהו, למרות שידעו שהם פועלים בניגוד לאינטרס האישי והלאומי שלהם. פרס “היה שקוע בהגשמת המזרח התיכון החדש, בצמיחה כלכלית, במודרניזציה, במחשב לכל ילד, באינטרנט לכל משפחה, ולא הבחין בחיפוש של רבים אחר מקלט רוחני”. הדימוי היוני ששיווק נתניהו תחת הכותרת “עושים שלום בטוח”, הקל על מצביעים רבים, התומכים בהמשך תהליך השלום, לבחור בו. עם זאת, המחאה נגד התנשאות מפלגת העבודה יכולה להכות גם בממשלת ימין, אם זו תאמץ קו ליברלי-קפיטליסטי-מערבי.
קולות חדשים נשמעים היום יותר מתמיד בפוליטיקה הישראלית. קולות אלה קוראים תיגר על הדומיננטיות של האליטות הישראליות הוותיקות: יהודים, אשכנזים, חילונים, אמידים. מה שנהוג לכנות “ישראל הראשונה”.
כך, בפרשנות רב-שסעית, רצח רבין אינו אלא ביטוי נוסף של התחדדות השסע הדתי-חילוני. “מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית לא הולכות יחד”, הטיח יגאל עמיר לעבר שופטיו בטרם נגזר דינו, ובכך ניסח את עמדתו בשסע הדתי-חילוני.
בן-סימון משרטט בספרו את התפוררות החברה הישראלית, ואת קריסת מיתוס “כור ההיתוך” שמפא”י ההיסטורית כה עמלה על בנייתו. ציבורים, שבמשך שנים נדחקו לשולי החברה הישראלית, מתארגנים ופועלים לשים קץ להגמוניה המערבית-ליברלית. בתום מאה שנות ציונות, נראה כי מגזרים רחבים בציבור הישראלי מבקשים לקרוא תיגר על “הישראלי החדש” שקם בארץ ישראל. מגזרים אחרים פועלים לעצירת תהליך האמריקנזציה המואץ, שהחברה הישראלית עוברת תחת שלטון העבודה והליכוד כאחד.
מן הראוי שמנהיגי השמאל יקראו את ספרו של בן-סימון, על מנת להבין היכן כשלו. אך גם מנהיגי הימין צריכים לקרוא בספר. בבחירות הבאות יהיו הם אלה שיתנו את הדין.
