“כל הטיעונים להוכחת עליונות האדם אינם יכולים לשנות עובדה ברורה אחת: בסבל כל בעלי-החיים שווים”
(פיטר סינגר)
משל האיש והנחש, שחיבר הסופר הצרפתי ז’אן לה-פונטיין, מסופר על איש המוצא נחש. האיש מתכוון להרוג את הנחש בטענה שהוא סמל לכפיות טובה. הנחש טוען לעומתו, כי דווקא האדם, ולא הנחש, הוא הסמל האמיתי לכפיות טובה. האיש, אשר רוצה להוכיח את צדקתו, מסכים להעמיד את הוויכוח להכרעתם של שלושה עדים: פרה, שור ועץ פרי. כל אחד מהעדים מספר בתורו כיצד הוזנח והושפל לאחר חיים של שירות מסור לאדם. לבסוף פוסקים העדים לטובת הנחש. האיש, זועם ומתוסכל, דוחה את טיעוניהם והורג את הנחש.
כמו במשל האיש והנחש, היחסים בין האדם לשאר בעלי-החיים ולטבע ככלל, הם יחסי ניצול כוחני שאינו נבחן על-פי קריטריונים מוסריים כלשהם. ‘שחרור בעלי חיים’ מאת פיטר סינגר הוא נסיון לקבוע קריטריונים מוסריים שעל פיהם יש לשפוט את יחסי האדם ושאר בעלי-החיים.
מדי שנה מומתים כמאה וחמישים מיליון בעלי-חיים לצרכי מאכל בישראל. אולם בעידן התעשייתי, האכזריות הכרוכה בניצול בעלי-חיים במחקר ובתעשיית המזון מוסתרת היטב מעינינו. “לו היינו צריכים להרוג בעצמנו את הבשר שאנו אוכלים, כי אז היינו כולנו צמחוניים”, כותב סינגר, “אנשים עשויים לקוות כי הבשר שהם קונים בא מבעל-חיים שמת בלי כאב, אך אין הם באמת רוצים לדעת על כך. (עמ’ 188).
גם אלה הרוצים לדעת יגלו במהרה כי המידע בעניינים אלה מוגבל. חובב הצפייה בסרטי טבע ובעלי חיים, “יודע ודאי יותר על חיי ברדלסים או כרישים ממה שהוא או היא יודעים על חיי תרנגולות או עגלי-בשר”. (עמ’ 254). היום, רוב ‘המידע’ על בעלי-חיים בחקלאות, שאפשר להשיג באמצעות התקשורת, הוא בצורת פרסומת משולמת, החל בסרטים מצוירים אבסורדיים על חזירים שמבקשים שיעשו מהם נקניקיות, ועל דגי-טונה המשתדלים שיעשו מהם שימורים, ועד לשקרים גלויים על התנאים שבהם מגדלים עופות לבשר”. (עמ’ 255).
בעלי-חיים בחוות תעשייתיות מעבירים את חייהם בעליבות מן הלידה ועד להמתה. תרנגולות שמקורן נחתך, מוחזקות בלולים ארוכים, מצופפים, בלי חלונות, וספוגי אמוניאק ואבק. “העופות לעולם אינם רואים את אור-היום עד ליום הוצאתם על מנת להיות מובלים למשחטה”. (עמ’ 139). אפרוחים זכרים, שאינם יכולים לשמש כתרנגולות מטילות ולכן אין להם ערך מסחרי, מושלכים חיים לשק פלסטיק ומושארים להחנק תחת הכובד של עופות נוספים המושלכים עליהם. לאפרוחים ממין נקבה צפוי עתיד לא פחות גרוע – כתרנגולות מטילות דחוסות בצפיפות בכלובים קטנים.
עגלי בשר – המופרדים מאמם סמוך ללידה – מוחזקים בבידוד בתיבה צרה שאינה מאפשרת להם לסובב את גופם במשך כל ארבעת חודשי חייהם. אמו של העגל – “הפרה החולבת, שפעם נראתה משוטטת בהרים ברוגע ובאווירה אידילית, הינה כיום מכונת-חלב מכוונת ומפוקחת במדויק… הרבה פרות חולבות מגודלות במקומות סגורים. חלק מהן מוחזקות בתאים נפרדים ברפת שבהם רק מקום לעמידה ולשכיבה”. (עמ’ 174). התערבות בתהליכים ההורמונליים ותנאי הגידול המכוונים רק להגברת תפוקת החלב, גורמים לפרות חולבות רבות לסבול ממחלות ודלקות קשות, וכן מ”הפרעות פסיכולוגיות ופיזיולוגיות בעקבות מצבי-מתיחות”.
הסתרת מידע קיימת באופן קיצוני אף יותר בתחום הניסויים בבעלי-חיים. לפני יותר מעשור העריך ד”ר אברהם משורר, מנהל בית החיות במכון ויצמן, כי מדי שנה נערכים בישראל ניסויים בכחצי מיליון בעלי-חיים, ואין חולקים על כך שהמספר נמצא בעלייה מתמדת. במהלך הניסויים החיות מורעבות, נחשפות להלם חשמלי, לכוויות, לשיתוק, לפגיעות בעיניים, בגפיים ובעמוד השדרה, עוברות ריסוק בתוך תוף צנטריפוגלי וניתוחים חוזרים ונשנים.
ניסויים עם תאי הורדת לחץ לא פסקו עם נפילת הרייך השלישי. הם נמשכו בבעלי-חיים שאינם בני-אדם, תוך התעלמות מהסבל הנגרם. סינגר סבור, כי דוגמה זו משקפת באופן מלא את מה שכתב הסופר היהודי הגדול יצחק בשביס-זינגר: “בהתנהגותם כלפי בעלי-החיים כל בני-האדם (הם) נאצים”.
ברבים מהניסויים בבעלי-חיים מדובר במה שנקרא ‘מחקר בסיסי’, כלומר, מחקר שמטרתו השגת ידע, שאינו בעל ישום מעשי ברור. ד”ר שלמה פומרנץ, חוקר ונוירוכירורג מביה”ח הדסה בירושלים, העורך ניסויים במוחותיהם של חתולים וחיות אחרות, נשאל על-ידי העיתונאית דרורה בלדינגר על אחוזי ההצלחה של מחקריו, וענה בכנות: “במחקרים הבסיסיים בכלל סיכויי ההצלחה הם פחות מאחוז. אבל זה כל היופי בזה, שאתה אף פעם לא יודע לאן תגיע”.
לציבור משלמי המיסים הישראלי מגיע מידע מועט ביותר בדבר השימוש שנעשה בכספם בתחום הניסויים בבעלי-החיים. לפיכך, קבע חוק צער בעלי-חיים (ניסויים), כי תוקם המועצה לפיקוח על ניסויים בבעלי-חיים. אולם, הפרת חובת הסודיות, החלה על כל חברי המועצה הישראלי לפיקוח על ניסויים בבעלי-חיים, כרוכה בעונש מאסר של שנה וקנס, בדיוק כמו העונש הצפוי לחוקר העבריין, שהתעלל בבעלי-חיים בניגוד לחוק צער בעלי-חיים (ניסויים). חופש מידע בתחום זה – אין.
הספר ‘שחרור בעלי חיים’ בוחן לא רק את סבלם של בעלי-חיים כתוצאה מאורח חייו של האדם, אלא חשוב מכך, את הטיעונים שבני האדם מביאים כדי להצדיק את ניצולם של שאר בעלי-החיים. לטענת סינגר, “על פי עקרון-השוויוניות, חייב בכל מקרה להתקיים היסוד הבסיסי של התחשבות באינטרסים של היצור, יהיו האינטרסים אלה אשר יהיו ויהיו יוצרים אלה אשר יהיו, אם שחורי-עור או לבנים, אם גברים או נשים, אם בני-אדם או בעלי-חיים אחרים”. (עמ’ 38). לפיכך, הבדל ביולוגי אינו סיבה מספקת לשלילת הזכות לחיות ללא סבל. עם זאת, הבדל ביולוגי מחייב הבדל באופי הזכויות. בדיוק כפי שהפמיניסטים תומכים בזכותן של נשים לבצע הפלות, אך אינם חייבים לתמוך בזכות הגברים להפלות.
סינגר ממחיש את החפיפה בין פעילות למען זכויות אדם לבין התנועה האקולוגית והמאבק למען זכויות בעלי-חיים. “החפיפה בין מנהיגי התנועות נגד דיכוי השחורים והנשים ומנהיגי התנועות נגד התאכזרות לבעלי-חיים היא נרחבת; כה נרחבת עד כי היא מספקת צורה בלתי-צפויה של הוכחה לקיום הקבלה שבין גזענות, הפליה מינית וסוגנות (סוגנות היא הפליה על רקע מין ביולוגי – נ.ה.)”. (עמ’ 260).
ההתנגשות בין מצפונו של אדם לבין חוקי המדינה ומוסכמות התקופה, זוכה אף היא להתייחסותו של סינגר. זו אינה סוגיה חדשה, אולם היא עולה ביתר חריפות כשמדובר בזכויות בעלי-חיים, בשל היקף ההתעללות וההרג של בעלי-חיים, המגיע לכדי מיליארדים ברחבי העולם מדי שנה.
סינגר, פרופסור לפילוסופיה, המשמש גם כסגן מנהל המרכז לביואתיקה אנושית באוניברסיטת מונאש במלבורן שבאוסטרליה, ומרצה ברחבי העולם, נוטל חלק גם בפעולות הנוגדות את החוק, ואפשר למצוא אותו כבול בשלשלאות בפעילות מחאה נגד משק מתועש. “לנוכח הזוועה ההולכת ונמשכת, קשה להישאר ישוב ולהסתפק בכתיבת מכתבים. קיים צורך לקום ולעזור לבעלי-חיים כעת. אך כיצד? המסלולים הלגיטימיים הרגילים למחאה פוליטית הם איטיים ומסופקים. האם ראוי להתפרץ ולשחרר בעלי-חיים? הדבר הינו בלתי-חוקי, אך החובה להישמע לחוק אינה מוחלטת”. (עמ’ 24). חובתו המוסרית של חייל שלא לציית לפקודה בלתי חוקית בעליל, אף היא היתה קיימת זמן רב בטרם הוכרה על-ידי בית המשפט. אולם הפגיעה בזכויות בעלי-חיים היא כה נפוצה, עד כי אנשים מוסריים מוצאים עצמם מתנכרים לערכים ולגופים המרכזיים ביותר בסביבתם. כאן מצוי, ככל הנראה, ערכה המוסף של התנועה לשחרור בעלי חיים. התנועה טומנת בחובה ביקורת על האקסיומות הערכיות של התקופה – המיתוס המדעי, ריכוזיות הכוח, הצבת הרווחים הכלכליים מעל לכל, השליטה בידע.
הרעיון כי לבעלי-חיים יש זכויות, צבר תאוצה רבה במהלך העשור האחרון. במדינות רבות אנו עדים לשינויים בחקיקה הנוגעת לניצול בעלי-חיים במשקים תעשייתיים, מעבדות ניסויים, קרקסים, גני חיות ותעשיית הפרוות. מגזרי תרבות שלמים החל מהארגונים הירוקים וכלה במוסיקת העולם והטכנו, משלבים בתוכם הכרה גוברת בזכויות בעלי-החיים.
במקביל גוברים הקולות התומכים בפעולות שחרור של בעלי-חיים, או גרימת נזק כלכלי לגופים המתעללים בבעלי-חיים. חוקרים במכון מקנזי בקנדה קבעו ב-1997 כי ‘החזית לשחרור החיות’ היא ארגון המחתרת הגורם לנזק הכלכלי הרב ביותר בעולם. נדמה, כי מבשילים התנאים לשינוי מרחיק לכת ביחס המין האנושי לשאר בעלי-החיים. עם זאת, אין לדעת האם אכן מדובר בשלב הבא של הרחבת מעגל הזכויות. העיתון “Christian Science Monitor”, היוצא לאור בארה”ב, כבר הכין את קוראיו: רק שליש מהמתיישבים תמכו במהפכה האמריקאית. מספרם של חברי התנועה לביטול העבדות מעולם לא עלה על 100,000 – חלקיק קטן מכלל האוכלוסיה. היה כבר היסטוריון שהצביע על העובדה, כי “חמישה אחוז מהאנשים מצילים את העולם”.
