לא מזמן בעודי מרחף לי בסייבר ספייס, לא ממש קולט את המילים שחולפות מול עיני, נתקלתי במשפט שלכד את תשומת לבי.
המשפט היה: “הכאב שאתם מרגישים הוא הקפיטליזם גוסס”. בהמשך הסביר הכותב כי כואב לנו מכיוון שאנחנו נמצאים בתוך מערכת גוססת, בתוך ציביליזציה שאינה בת-קיימא ואשר רק מחלישה את המערכת תומכת חיים שאותה אנו מכנים כדור הארץ, וכי מה שאולי הכי מדאיג במצב הנוכחי זה שעדיין לא ברור מה יקרה בהמשך; וגם לא ברור האם לבעיות העולמיות שעומדות בפנינו יש פתרונות שניתן ליישם בצורה חלקה ולא כואבת. זוהי שעה אפלה ואין כל ערבות שיפציע אחריה שחר חדש.
אני חושב שהמשפט נגע בי בגלל שהוא מתאר את הכאב הקיומי המוזר שכל אחד מאיתנו כנראה הרגיש מתישהו, בעודנו מהרהרים על איך עלינו לחיות את חיינו בעולם טרגי שנדמה כי ירד מהפסים. אני מתכוון כאן לאתגר הרגשי, או שמא יש לומר האתגר הרוחני, הכרוך בחיים בעידן משברי; חיים בעידן שבו מיתוסים וסיפורים שעיצבו את התרבויות שלנו ואת הזהויות שלנו מתחילים להתמוטט, ומערערים את תחושתנו שיש לנו תכלית ומקום בעולם שמשתנה במהירות.
אבל משבר המשמעות בתרבות שלנו, אם לנסח זאת כך, מהווה עבורנו, אני חושב, הזדמנות מפתה אם כי מוסוות היטב. אחד ההיבטים המבטיחים ביותר של העולם הביולוגי בו אנו חיים טמון בכך שבמחזוריות בטבע מוות והתנוונות מהווים שלב הכרחי בלידה מחדש – כפי שכל מי שמכין קומפוסט יודע היטב – ואם נבין זאת, אז נוכל לראות שבזמן שצורת החיים הקיימת מתדרדרת בשל מגבלות סביבתיות, דרכי חיים חדשות בהכרח יתפתחו, וכבר מתפתחות, כמו ניצנים ירוקים שמגיחים דרך סדקי הבטון המתרחבים בקפיטליזם.
האתגר שלנו הוא להתמודד עם ההתמוטטות הבלתי נמנעת מתוך התרסה חיובית ולהתחיל להפוך את המשברים של ימינו להזדמנויות להמציא מחדש את עצמנו, את התרבויות שלנו ואת הכלכלות שלנו באמצעים מקומיים יותר, גמישים יותר ואנושיים יותר.
אנחנו, כך נדמה, כמו מיקרובים זעירים בתוך מערכת נרקבת ומתפרקת, שנדרשים לפעול ביצירתיות בדרכים הקטנות שלנו כדי להכין את הקרקע שמממנה תוכל לצמוח רב גוניות של עולמות חדשים. בתמצית, הייתי אומר שהאתגר שעומד בפנינו ברגע זה בהיסטוריה הוא להכין קומפוסט קפיטליזם, ושהאדמה הפורייה של ההתנגדות תביא התחדשות למשימתנו, למשימה הקולקטיבית שלנו, לזרוע סיפור חדש לכדור הארץ.