באחד ממשליו מספר ז’אן לה-פונטיין, כי בממלכת החי היכתה מגפה קשה. כינס מלך החיות, האריה, את כל נתיניו והודיע כי על מנת לפייס את האל הזועם – אשר שילח בהם את המגפה – יש להקריב קורבן את בעל החיים שאשם בחטא יותר מכל השאר.
כדי להקל על נתיניו להודות בחטאיהם, פירט מלך החיות תחילה את חטאיו שלו: “בבואי לספק את תאבוני הרב, טרפתי כבשים רבות וטובות. האם הן עשו משהו רע? לא, שום דבר. לעתים קרה אף שאכלתי את הרועה”.
השועל מיהר למחות על שהאריה מפגין רגישות יתר. לאכול כבשה מטופשת וסתמית זהו חטא? נהפוך הוא. זהו כבוד לכבשה להילעס על-ידי מלכה. ולגבי הרועה, הוא הרי אויב. עד מהרה תמכו בעמדת השועל כל הנוכחים, ובאופן דומה נסלחו כל חטאיהן של שאר חיות הטרף.
לבסוף ביקש החמור העלוב להודות בחטאיו. ברוח הביקורת העצמית ותחושת השוויון בין כל החיות, הודה החמור כי בהזדמנות מסוימת התפתה לנגוס מהדשא פעם אחת יותר משהיה מותר לו. הודאתו התקבלה בזעקות אימה והלם. זאב מלומד אחד מיהר לקבוע כי החמור הוא הסיבה לכל הצרות שבאו על ממלכת החי, והחמור הוצא להורג.
מסקנת לה-פונטיין היא, כי השיפוט בחצר המלך, וגם במקומות אחרים, תלוי לחלוטין בכוחם היחסי של הנשפט, השופט והסובבים. לא מדובר בצדק אמיתי, כי אם בצדק של החזק. הרי החמור חטא בנגיסה אחת מיותרת, בהזדמנות אחת בלבד, ובנסיבות מפתות במיוחד – בעוד האריה הודה בגלוי כי הכבשים הרבות שטרף לא נהגו כלפיו באופן המצדיק את הריגתן.
חוקי התנהגות חייתיים
300 שנה חלפו מאז מת הסופר הצרפתי ז’אן לה-פונטיין (13 באפריל 1695), והביקורת עודנה תקפה. אלא שהיום הצדק אינו בהכרח של החזק, כי אם של העשיר. בימינו יכולים רק בעלי ממון להרשות לעצמם לשכור את שירותיהם של הסניגורים הטובים ביותר, ו”בני טובים” נהנים לעתים מיחס סלחני של בתי המשפט.
בצעירותו לא התעניין לה-פונטיין במשברים ובמאבקים הפוליטיים שפקדו את צרפת, אם כי ראה את הסבל הרב שהמיטה המלחמה על מולדתו. הקריירה הספרותית שלו החלה רק בגיל 40 ורק בגיל 52 החלה לפרוח שירתו האמיתית – המשלים. במשך כ-30 שנה, עד סמוך למותו, חיבר ופרסם 12 ספרי משלים החדורים ביקורת חברתית.
השימוש שעושה לה-פונטיין בבעלי חיים במשלים לקוח מן העולם העתיק. המשלים המופיעים בששת ספריו הראשונים מתבססים על אזופוס היווני, על פדרוס הרומאי ועל מגוון עיבודים למשליהם מתקופת הרנסנס. בששת ספריו האחרונים ניכרת השפעת אגדות המזרח. לה-פונטיין מודה בכתביו, כי שאב השפעות מן הקדמונים, אך הוא זה שבנה וחרז את המשלים, והוא שהעניק להם את חינם.
השימוש בבעלי חיים במשלים אינו רק מטעמי נוחות. עצם השימוש בהם מרמז שלה-פונטיין מצא דמיון בין ההתנהגות האנושית לזו של החיות. לפיכך, החוקים העומדים ביסוד הסדר החברתי הם “חייתיים”.
גם לתפקידי החיות יש משמעות. כך משל, לעתים קרובות אריה מסמל מלך. הדימוי כה מוכר עד כי הוא נראה מובן מאליו. האריה נבחר לתפקיד זה מפני שהוא נתפס כחיית טרף חשובה. אך ישנן חיות טרף רבות אחרות, והאריה אינו דווקא החיה הנמרצת שביניהן, כפי שהגדירו האתנולוג האוסטרי השנוי במחלוקת, קונרד לורנץ: “האריה הוא חיית הטרף העצלנית ביותר. בטלנותו מעוררת קנאה… כשהוא קם סוף סוף להסתובב מעט בכלוב, הליכתו הנינוחה מזכירה טיול של אחרי ארוחת ערב. אין בו הזעם והטירוף האוחזים בחיות טרף אחרות שעה שהשבי מונע מהן לרוץ במרחבים”.
מאפיין נוסף של האריה, על-פי לורנץ, הוא מבטו, המופנה על-פי רוב אל האופק. “התנהגות מלכותית זו… נובעת מן העובדה הפשוטה כי, בהיותו טורף חיות גדולות בשטחים מישוריים פתוחים, הוא נוהג לסקור את המרחקים ולהתעלם מתנועות סמוכות אליו”.
ייתכן שהציניות והדו-משמעות שנובעות מהשימוש בבעלי חיים במשלים גרמו לכך שלה-פונטיין נהנה, עוד בחייו, מהצלחה עצומה לא רק בקרב המעמדות הגבוהים, אלא גם בשכבות החברה הנמוכות. המשלים יצאו בתוך 25 שנה ב-37 מהדורות וכבשו לעצמם מקום נכבד בשפה. שורות מתוכם אף הפכו לאמרות כנף ולפתגמים. עם זאת, ואולי בגלל זאת, לא אהב מלך צרפת באותה תקופה, לואי ה-14, את בעל המשלים.
הזאבים של ימינו
לה-פונטיין הקדיש כמה משלים להמחשת הטענה, כי עמדת החזק תמיד נתפסת כצודקת, והראה בהם כיצד החזק מנסה להצדיק את מעשיו. במשל ‘הזאב והטלה’ מתאמץ הזאב למצוא צידוק מוסרי לרצונו לטרוף את הטלה.
“מעשה בטלה אשר בא לנחל להרוות את צמאונו. הזאב, הנוהג אף הוא לשתות מן הנחל, פונה בזעם אל הטלה: ‘מי נתן בך העוז, כי מימי תדלח?… בוא תבוא על עונש עזותך’.”
אולם הטלה מצביע על כך שהוא שותה במורד הנחל, ולכן לא ייתכן שהוא גוזל מים השייכים לזאב. הזאב ממהר להאשים את הטלה בחטא אחר אשר יצדיק את טריפתו. לטענתו השמיץ אותו הטלה שנה קודם לכן.
“כיצד יכולתי וטרם איוולד?”, ענה (הטלה). “הן עוד שדי אמי אינק עתה”.
“אחיך הוא, איפה, אם לא אתה”.
“אין לי אח”.
“איזה שאר בשר, אם כך. כי לא תחוס עלי לשונכם, אתם, על רועיכם וכלביכם. הגד הוגד לי, וגם נקם אקח”, אמר.
“ובעמקי הסבך הכריעו הזאב, גם טרף, בלא טכס-משפט נוסף” (מתוך תרגומו של יונתן רטוש, ‘כל משלי לה-פונטן’ אשר ראה אור בהוצאת ש. פרידמן).
המוסר השכל ברור. גם בהיעדר צידוק מוסרי ישיג החזק את מבוקשו – בטוב או ברע.
גם משל זה משקף אל נכון את החברה האנושית בת זמננו. עוצמה, גם אם היא עטופה בתיאוריות פוליטיות, איננה צדק. הזאבים של ימינו אינם אלא בעלי ממון אשר טורחים יומם וליל לשכנע אותנו כי עושרם הרב מגיע להם בצדק, וכי אנו, המון הטלאים, נידונים בצדק למשכנתאות, למינוסים בחשבון הבנק ולעבודה חד-גונית. את טיעוניו של הזאב החליפו פרסומות וסרטים, ספרי חינוך וספרי ילדים. הזאב החכים בחלוף השנים. הוא לבש עור כבש, כך שנדמה כי כל המבדילו משאר העדר היא רק כרסו התפוחה. אך אם רק תעז איזו כבשה לפעות בקול את האמת, חיש יחשוף הזאב את שיניו ויעשה עמה צדק – שהרי צדק וכוח חד הם.
האדם כמרכז היקום
כמחבר משלים, יכול היה לה-פונטיין להביע דעות אשר היו נחשבות לבלתי נסבלות לו ביטא אותן פילוסוף פוליטי בן זמנו. ההומור והדימויים שימשו לו חומת מגן, והוא הרבה לנצל אותה. כך יכול היה לה-פונטיין להביע במשליו רעיונות דמוקרטיים מודרניים בלי להיות אויב המלכות.
חלק מהביקורת החבויה במשלים נכונה היום אולי אפילו יותר מאשר בימיו של לה-פונטיין. במשל על גארו והדלעת מסופר על איכר בשם גארו התוהה מדוע צומחת הדלעת הגדולה על גבעול כה קטן. “זהו תכנון לקוי ביותר”, הוא אומר, “לו היו שואלים את דעתי, הייתי תולה את הדלעת על עץ האלון הזה. כמה חבל שאלוהים לא חשב לבקש את עצתי. הכל היה הרבה יותר טוב. הבלוט הקטנטן הזה, שאינו גדול מאצבע, תלוי על עץ אלון. אין ספק שאלוהים טעה”.
מותש מן המאמץ המחשבתי, נרדם גארו תחת עץ האלון. בלוט נופל מן העץ ופוגע בפניו. הוא מתעורר כשדם ניגר מן האף שלו. “אח!” הוא זועק, “ולחשוב שזו היתה עלולה להיות דלעת! אלוהים לא היה רוצה שכך יקרה. כעת אני מבין!”.
גארו הניח כי כל תכנוני האל סובבים סביב האדם: מה טוב לאדם, ומה רע. לה-פונטיין תוקף במשל את היומרה האנושית לראות באדם את הציר שסביבו נבנה הכל. כאילו האל, הטבע והיקום נועדו כולם רק לשרת את האדם. בעידן זה, כשנדמה שהעולם מתקדם לעבר שואה אקולוגית, נראים הדברים אקטואלים מתמיד.
טרגדיה עטופה בהומור
משל אחר, על האיש והנחש, הוא אולי כתב האישום הרציני ביותר שמפנה לה-פונטיין כלפי האדם. במשל מסופר על איש המוצא נחש. האיש מתכוון להרוג את הנחש בטענה שהוא סמל לכפיות טובה. הנחש טוען לעומתו, כי דווקא האדם, ולא הנחש, הוא הסמל האמיתי לכפיות טובה. האיש, אשר שש להוכיח את צדקתו, מסכים להעמיד את הוויכוח להכרעתם של שלושה עדים: פרה, שור ועץ פרי. כל אחד מהעדים מספר בתורו כיצד הוזנח והושפל לאחר חיים של שירות מסור לאדם. לבסוף פוסקים העדים לטובת הנחש. האיש, זועם ומתוסכל, דוחה את טיעוניהם והורג את הנחש.
לה-פונטיין הוא פסימיסט לגבי האופי האנושי. הוא עטף את הטרגדיה בהומור, אך המסרים נותרו בהירים. משליו הם מחאה מוסווית על עריצות הדור, על ההיררכיה שלו, על העמדת הפנים ועל הניגוד בין האדם לבין הטבע. עצים מקסימים נעקרים ממקומם, עזים נופלות לתהומות וכבשים נטרפות. טלה, עכבר קטן ואפילו זמיר מתחננים על חייהם ללא הועיל. אין רחמים ואין ביטחון. מי שהיו חברים הופכים לאויבים בנפש. הרעב מניע את כולם. חוק הג’ונגל מושל, ורק החזק והערמומי שורדים.
כמעט כל משליו של לה-פונטיין כופרים בקיומם של צדק ונאמנות בעולמנו. מקובל לראות את המשלים כמיועדים לילדים, אך מן הראוי שדווקא המבוגרים, אשר בידם הכוח לשנות את פני העולם, יקראו בהם.
אולם למרות הביקורת החברתית הקשה, המשתמעת ממשליו, לא היה לה-פונטיין מהפכן ומורד, ואף לא כופר. בן בורגנים היה, תלמיד משפטים, וידידם של רבים מאצילי צרפת. הוא הקפיד לא להגיע לכדי עימות עם המלך והנסיכים, ועם זאת לשמור על חירות היצירה. פונטנל, אחיינו של המחזאי הצרפתי בן אותה תקופה, פייר קורניי, אמר כי לה-פונטיין היה “אדם שנשאר כל ימיו בערך כפי שיצא מתחת יד הטבע, ומכאן תמימותו”.
באחד ממשליו תיאר לה-פונטיין זבוב היושב על גלגל עגלה ואומר לעצמו: “כמה אבק אני גורם!”. נראה כי הגיע הזמן לשוב למשליו של לה-פונטיין, לשננם, ולהבין את אשר רבים בדורנו שכחו: האדם אינו אלא חלק קטן מן הטבע, ולכן יש לחיות בצניעות לצד הטבע ולא לנסות להכניעו.
