גיטה סירני: “האם יהיה זה נכון לומר שהתרגלת להשמדה בטרבלינקה?”
פרנץ שטנגל: “למען האמת, אמנם התרגלתי לכך”.
סירני: “בתוך ימים? שבועות? חודשים?”
שטנגל: “חודשים. חלפו חודשים בטרם יכולתי להביט להם בעיניים. הדחקתי את הכל באמצעות ניסיונות ליצור מקום מיוחד: גינות, מגורים חדשים, מטבחים חדשים, הכל חדש; חייטים, סנדלרים, ספרים, נגרים. היו מאות דרכים להסיח את הדעת מכך, ואני השתמשתי בכולן… מובן שמחשבות בכל זאת התעוררו. אולם הדחקתי אותן בכוח. התרכזתי כל כולי בעבודה, בעבודה ושוב בעבודה”
סירני: “האם יהיה זה נכון לומר שהגעת למצב שבו לא תפסת אותם עוד כבני אדם?”
שטנגל: “שנים אחר כך בברזיל, רכבת שבה נסעתי עצרה בקרבת בית מטבחיים. לשמע שאון הרכבת נדחקו הפרות אל גדר המכלאה ולטשו את עיניהן. הן היו סמוכות מאוד לחלוני, נדחקות זו אל זו, מתבוננות בי מבעד לגדר. אמרתי אז בלבי, ‘הרי אלה המראות שאני נושא בזיכרוני מימי השירות במחנה בפולין; כך בדיוק התבוננו בי בני אדם – באותה מידה של אמון – רגע לפני ששולחו אל תאי הגזים… לאחר מכן שוב לא הייתי מסוגל לאכול בשר. העיניים הגדולות הללו… מתבוננות בי ולא יודעות כי הן כבר חשובות כמתות”.
סירני: “אז בעצם לא הרגשת שהם היו בני אדם?”
שטנגל: “מטען, הם היו מטען”.
סירני: “מתי לדעתך התחלת לראות בהם מטען? הרי סיפרת מוקדם יותר על היום שבו הגעת בראשונה לטרבלינקה, ועל החלחלה שחשת כאשר ראית גופות בכל מקום – אז הן לא היו מטען מבחינתך, הלא כן?”
שטנגל: “אני חושב שזה התחיל ביום שראיתי בראשונה את תאי הגזים בטרבלינקה. אני זוכר את מומחה תאי הגזים כריסטיאן וירט עומד שם, סמוך לבור מלא בגופות שכבר הפכו לכחולות-שחורות. לא היה שום קשר ביניהן לבני אדם, לא יכול היה להיות; זה היה גוש בשר מרקיב. וירט אמר, ‘מה נעשה עם הפסולת הזו?’. אני חושב שבאופן לא מודע זה גרם לי להתחיל להתייחס אליהם בתור מטען…”
סירני: “היו שם כל כך הרבה ילדים, האם הם אי פעם הצליחו לגרום לך לחשוב על הילדים שלך, או על איך היית מרגיש לו היית אחד מהוריהם?”
שטנגל: “לא, מעולם לא חשבתי על הדברים כך. תראי, לעיתים נדירות ראיתי אותם כפרטים. זה תמיד היה בעיני גוש בשר גדול. לפעמים הייתי עומד ומביט בהם. אבל איך אסביר זאת – הם היו עירומים, דחוקים זה לזה, בורחים מפני אימת הצלפת שוט…”
סירני: “האם לא היית יכול לשנות זאת? במעמדך, האם לא יכולת לעצור את העירום, את השימוש בשוט, את האימה של מכלאות הבקר?”.
שטנגל: “לא, לא, לא. זאת היתה המערכת. וירט המציא אותה. המערכת עבדה, ובגלל שהיא עבדה, אי אפשר היה לעצור אותה”.
