מועדון ארונות הקבורה
בעיירה קטנה בניו זילנד, קבוצה של גמלאים מרדנים ויצירתיים מצאו דרך מיוחדת להתכונן למוות: הם בונים לעצמם ארונות קבורה מגניבים שבהם בבוא זמנם ינוחו על משכבם.
“מועדון ארונות הקבורה” הוא ארגון קהילתי מעורר השראה במסגרתו עשרות זקנים חופשיים ברוחם מתכנסים פעם בשבוע כדי לבנות את ארונות הקבורה שלהם באופן מותאם אישית ובעלות נמוכה.
מחזמר תיעודי קצר מביא את סיפורה מחמם הלב של קהילה שוקקת חיים של בני גיל הזהב שחיים את החיים כאילו כל נשימה היא נשימתם האחרונה.
“בהתחלה זה הרתיע אותי, אבל כשנכנסים לזה, ומתחילים לשייף ולצבוע את הארונות – מפסיקים לחשוב על המוות”, סיפר אחד מחברי המועדון. “אני חושב שזה תהליך בריא שעוזר להתמודד עם הבלתי נמנע, ואני מרגיש שאני מוכן לזה עכשיו. בינתיים, הארון מאופסן בבית, ומחכה לי”.
מועדון ארונות הקבורה הראשון נוסד בעיר רוטורואה בשנת 2010 על ידי קייטי ויליאמס, אחות פליאטיבית בגימלאות. “ראיתי המון אנשים שהלכו לעולמם, והלוויות שלהם לא דמו כלל לחיוניות ולמרץ שאפיינו אותם בחייהם”, אמרה ויליאמס. “אי אפשר היה לדעת שהאנשים האלה חיו, וצחקו, ואהבו, וברגעים האלה התעורר בי הרצון להביא לכך שהמסע האחרון יהיה אירוע פרידה אישי יותר”, סיפרה על הרקע להקמת מועדון ארונות הקבורה.
לרקוד כאילו אין מחר
קשישה בעיר ברייטון באנגליה עצרה לרקוד עם אמני רחוב שפיזזו לצלילי השיר ‘טוויסט אנד שאוט’. לבושה במעיל ורוד וחצאית בצבע טורקיז, היא הצליחה לסחוף עוברי אורח נוספים למסיבת רחוב ספונטנית, ואפילו גנבה את ההצגה מאמן רחוב לבוש בחליפת גוף מוזהבת צמודה שפיזז בהתלהבות.
מוסיקה נגד דימנציה
הנרי דרייר, בן 92, סובל משיטיון (דימנציה) ונמצא זה עשור בבית אבות. רוב הזמן הוא יושב שפוף, לא מדבר, ומתקשה לענות על שאלות פשוטות שדורשות רק תשובות של כן ולא. אפילו את הבת שלו הוא כבר לא מצליח לזהות.
עד שיום אחד, אחת המטפלות בבית האבות שמה להנרי אוזניות עם מוסיקה שאהב בילדותו, ומיד התחולל בו שינוי מדהים. מבטו האדיש והרפה התפוגג ועיניו קרנו, והוא התחיל לנוע בכסא לפי קצב המוסיקה. ההשפעה נמשכה גם לאחר שהאוזניות הוסרו, וכך ניסח הנרי את תחושתו:
“מוסיקה נותנת לי תחושה של אהבה. רומנטיקה. העולם זקוק עכשיו להיכנס למוסיקה, ולשיר, כי יש כאן מוסיקה יפיפייה. נפלאה. אני מרגיש תזמורת של אהבה, של חלומות”.
קטע מתוך Alive Inside, סרט תיעודי חדש של מייקל רוזטו-בנט, העוקב אחרי פרויקט Music and Memory.
אימת הניאו-נאצים: פנסיונרית עם כלי ניקוי
אירמלה מנסה-שראם, פנסיונרית גרמנית מברלין, מסתובבת זה שנים ברחבי העיר, חמושה בכלי ניקוי ותרסיס צבע כדי למחוק כתובות נאצה גזעניות וניאו-נאציות, או לכסות אותן בצבע במקרים שבהם אינה מצליחה להסיר את הכתובת.
מנסה-שראם, לשעבר מורה בתחום החינוך המיוחד, החלה במשימתה בשנת 1986 לאחר שבדרכה לעבודה, הבחינה בתחנת האוטובוס במדבקה שעליה היה כתוב: “ישוחרר רודולף הס”. הס, סגנו של אדולף היטלר, ריצה באותה עת עונש מאסר עולם בבית כלא בברלין לו נידון לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר שראתה את המדבקה, רצתה מנסה-שראם לקרוע אותה לגזרים, אולם נאלצה לוותר על כך מאחר שמיהרה לעבודה והאוטובוס לו המתינה הגיע לתחנה.
עם זאת, המחשבה על המדבקה לא הרפתה ממנה במשך אותו יום, ומאז היא נושאת עמה באופן קבוע תיק עם אמצעים למחיקת כתובות נאצה שעליו כתוב: “הילחמו בנאצים”. לדבריה, היא מקדישה להריסת כתובות גזעניות יותר מ-30 שעות מדי שבוע, ולפי הערכתה כבר הרסה או מחקה לא פחות מ-90 אלף כתובות נאצה.
באחד הימים, סיפרה מנסה-שראם, ניסה צעיר ניאו-נאצי למנוע ממנה למחוק צלב קרס שרוסס על ארון חשמל בעיר קוטבוס. “תשאירי אותו שם”, צעק לעברה הצעיר. “לא, זה הולך להימחק”, ענתה לו בנחת בעודה מקרצפת את הגרפיטי עם מטלית ספוגה בנוזל להסרת לק ציפורניים. “לאחר שסיימתי למחוק את צלב הקרס גיליתי כי הצעיר ואני נמצאים לבדנו ברחוב”, סיפרה. “הוא רתח מזעם והחל להתקרב אלי באופן מאיים”. הלכתי לקראתו והבטתי ישר בעיניו. “מה עוד יכולתי לעשות. לזעוק לעזרה? לא היה איש בסביבה”. בסופו של דבר, הצעיר לא מצא את העוז לתקוף אותה, ופשוט הלך מהמקום בעודו מקלל ומגדף אותה.
הנה קטע מתוך הסרט התיעודי “הורסת השנאה” (The Hate Destroyer), של במאי הקולנוע האיטלקיים וינצ’נזו קרוזו ופבריציו לוסו, אשר מביא את סיפורה של מנסה-שראם.
הסבתות הזועמות
קבוצת ‘הסבתות הזועמות’ נוסדה בקנדה בשנות ה-80. חברותיה, כולן נשים מבוגרות, נוהגות לשיר שירי מחאה בהפגנות למען שלום וצדק חברתי.
בחלוף השנים התפשטה הקבוצה למדינות נוספות בעולם, וגם בישראל הופיעה להקת ‘הסבתות הזועמות’ שייסדה חוה קלר בהפגנות בתחילת שנות ה-2000.
בת 115: “הסוד לאריכות ימים – להישאר רווקה”
האישה הזקנה ביותר באירופה הכריזה כי הסוד לאריכות ימים הוא לא להתחתן. אמה מורנו, איטלקיה חביבה בת 115, אמרה כי הגיעה לגילה המופלג בין השאר הודות לכך שהיא רווקה מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת.
“נפרדתי מבעלי בשנת 1938, אחרי שבננו היחיד נפטר. לא התגרשנו, כי גירושין לא היו חוקיים אז באיטליה (ולמעשה הפכו חוקיים רק ב-1970), אבל הנישואים לא היו טובים אז החלטנו לעבור לגור בבתים נפרדים”, סיפרה מורנו, אשר נולדה בשנת 1899 והיא כיום האדם החמישי הכי מבוגר בעולם.
“מאז היו לי הרבה בני זוג ומחזרים, אבל לא טרחתי להתחתן עם אף אחד מהם – לא רציתי שאף גבר ישלוט בי”, הוסיפה מורנו בראיון שנערך בביתה בעודה יושבת וסורגת לצד הרדיאטור הישן שלה.
מורנו, שבמהלך חייה התחלפו לא פחות מ-70 ממשלות באיטליה, מולדתה, מתגוררת עד היום לבדה באותה דירת שני חדרים זעירה בה התחתנה בעיר ורבנייה.
בן 90 הציל כפר מהריסה בעזרת ציורי קיר צבעוניים
שנת 2011 בישרה גם על נצחונו של זקן טאיוואני במאבקו להציל מהריסה את כפר מגוריו האהוב. שלוש שנים קודם לכן, עמד הואנג יאנג-פו, אז בן 86, בפני דילמה קשה. הרשויות איימו להרוס את הכפר שלו, מאחר שהיה התושב האחרון שנותר בו, והתכוונו לבנות במקומו בנייני דירות חדשים.
נציגי הרשויות אף הציעו לו סכום כסף בתמורה לכך שיעבור להתגורר במקום אחר, אולם הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שיצטרך לעזוב את הבית שבו גר ארבעים שנה. אז הוא התחיל לצייר.
תחילה, צייר ציפור קטנה על הצריף שלו. בהמשך צייר חתולים, כלבים ודגים, ואנשים החלו לבקר בכפר הנטוש שהפך לססגוני יותר מיום ליום.
אז, בשנת 2010, סטודנט מאוניברסיטה מקומית שביקר בכפר לאחר ששמע אודות הואנג, החליט להתגייס לעזרתו. הוא צילם כמה תמונות של הכפר והחל קמפיין מימון תרומות ועצומה להציל את הכפר מהריסה.
החדשות אודות הזקן וציוריו הססגוניים התפשטו במהירות, ועד מהרה נודע הואנג בכינוי החיבה ‘סבא קשת בענן’. הוא הצליח לשבות את לבם של אזרחי טאיוואן, והכפר הצבעוני הפך לאתר עלייה לרגל עבור תיירים. הרשויות ראו כי טוב, והחליטו להשאיר על תילם את בתי הכפר, בהם גם ביתו של הואנג.
לעולם אל תעזוב את גן השעשועים
סטיבן ג’פסון מאמין שמשחקים אינם מיועדים רק לילדים, ומתייחס לחיים בתור גן שעשועים אינסופי של יצירתיות.
שיר אהבה אחר
אדפטציה קולנועית ל’שיר אהבה אחר’ מאת יהודה עמיחי. סרט קצר של אורי בר-און.
קחו אותי הביתה
מנהג האסקימואים להותיר בישימון הקרח זקנים שחדלו להביא תועלת לשבט נתפס על ידי רבים כבלתי מוסרי. אולם מבקרי מנהג עתיק יומין זה נוטים להתעלם מהעובדה שגם במדינת ישראל “המודרנית”, רבים מהמבוגרים עדיין נאלצים “ללכת אל ערבות הקרח” ולסיים את חייהם גלמודים ונכלמים בשוליה הזנוחים של חברה שמקדשת את הנעורים. סרטון של איתמר רוז.
איך להזדקן בחן
כאשר תוכנית הרדיו הקנדית עטורת הפרסים, ‘ווייר טאפ’, ירדה מהאוויר לאחר ליותר מעשור, היא נפרדה ממאזיניה בסרטון קצר בשם ‘איך להזדקן בחן’, הכולל מגוון עצות לחיים מצד מאזיני התוכנית מכל הגילאים.
בין העצות: “תישארו מוזרים, לא משנה מה כולם אומרים”, “מסתבר ששכבת היסוד של צבע להגנה מפני חלודה דווקא ממש חשובה”, “תעשו גיבוי לכונן הקשיח של המחשב. עכשיו!”, “תמיד תתייחסו יפה למשפחה. אתם תזדקקו זה לזה בימים קשים” ועוד.
