אני רוצה להודות למשפחת עלי על כך שהעניקו לי הזדמנות לדבר ולהדהד את הקול שהעניק לי מוחמד. אז הרשו לי לספר לכם סיפור על איש. איש שסירב להאמין שהמציאות יכולה למנוע את השגת הבלתי אפשרי. איש שפעם הצליח, דרך עמודי ספר לימוד, לגעת בלבה של ילדה בת שמונה שתפיסתה העצמית שיקפה את נקודת מבטם של אלו שאינם מסוגלים לראות מעבר לגוון עורה.
אבל במקום להישאב לכאב של המציאות המעוותת הזו, היא מצאה בתוכה כוח בדיוק כפי שעשה האיש הזה כאשר הוא עמד זקוף מול גשם זלעפות וצעק: “אני התסיסה בים שביעות הרצון העצמית שלכם, ולעולם לא אפסיק להכות גלים”.
וקולו הדהד דרך קולה. דרך קולי. והיא הרימה את האבנים שנזרקו לעברה, והשליכה אותן חזרה עם קול עוצמתי כל כך שהוא הפך את כל הכאב שעמו התמודדה בחייה לעוצמה ונחישות. ועכשיו, ילדה בת שמונה זו עומדת בפניכם כדי לספר לכם שקריאתו של עלי ממשיכה להכות גלים גם כיום.
שעלינו לשאוב כוח מהזהויות שלנו, בין אם אנחנו שחורים או לבנים או אסייתים או היספנים. להט”בים, בעלי מוגבלויות או בריאים בגופם. מוסלמים, יהודים, הינדים או נוצרים. קריאתו היא ביטוי לאלו שקולם לא נשמע, ומפריכה את הרעיון לפיו כולנו צריכים לעמוד בתקן נורמטיבי אחד.
זו המשמעות של לעשות את הבלתי אפשרי. כי ‘בלתי אפשרי’ זה לא עובדה, ‘בלתי אפשרי’ – זה דעה. ‘בלתי אפשרי’ זה כלום.
כשאני מביטה אל הקהל הזה, אני מחייכת. אני מחייכת מכיוון שאני מבינה שהוא לא באמת הלך. הוא חי בכם, והוא חי בי, והוא חי בכל אדם בו הוא נגע בכל פינה של העולם הזה.
המציאות מעולם לא היתה מגבלה מבחינתו של עלי. עבורנו, כפי שכל אגרוף שהטיחו בו יריביו, ‘בלתי אפשרי’ לא מספיק כדי להפיל אותנו מכיוון שאנחנו עלי. אנחנו גדולים יותר מהאבנים או האגרופים שאנחנו מטיחים זה בזה. יש בנו את היכולת להעצים, לעורר השראה, להתחבר ולאחד – ואלו יחיו לנצח.
אז הרשו לי לספר לכם סיפור על איש ששמו הוא מוחמד עלי. הוא הגדול מכולם. הוא מלואיוויל קנטקי והוא חי בתוך כל אחד ואחת מאתנו. והסיפור שלו רחוק מלהסתיים.