זה היה בתל אביב, בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר הקואופרטיבים עוד היו בשיא כוחם, והעובדים היו אדונים לגורלם.
ביום אביבי שטוף שמש ויפה במיוחד, אוטובוס קו 4 של קואופרטיב דן עשה את דרכו במסלולו הרגיל, כאשר לפתע – מול קולנוע מוגרבי, בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה – עצר הנהג את האוטובוס באמצע הצומת. הוא סינן קללה עסיסית ביידיש, פתח את דלתות האוטובוס, ויצא החוצה אל קרני השמש.
הנוסעים הביטו בו תחילה המומים, אולם אז החלו למחות בקולניות. אחד מהם קם ממקומו והחל לצפצף בצופר האוטובוס. לאחר כמה צפצופים קצרים, לחץ בכל כוחו על הצופר, שהשמיע צפירה מתמשכת; אולם נהג האוטובוס, אשר מאס בעבודתו, התעלם מהצפירה, והמשיך לצעוד במורד רחוב אלנבי לכיוון הים.
במשך דקה, ישבו הנוסעים הנדהמים בשתיקה. זוג קם ממקומו וירד מהאוטובוס. ואז, מירכתי האוטובוס, צעדה קדימה אישה גדולת גוף, עמוסת סלי ירקות, ובלי אומר התיישבה במושב הנהג, והכניסה להילוך את המנוע.
האוטובוס המשיך במסלולו, ועצר בכל התחנות, עד שהגיע לכיכר מגן-דוד, שם ירדה האישה. נוסע אחר תפס את מקומה עד כיכר המושבות, ואז נוסע נוסף, ועוד אחד, וכך המשיך במסלולו אוטובוס קו 4, עד שהגיע לתחנה המרכזית.
