בחג המולד 1991 שלח מעצב התקשורת האגדי טיבור קלמן לכל לקוחותיו האמידים בניו יורק מתנה מיוחדת במינה: קופסת קרטון עם מזון, הזהה לזו שמחולקת כתרומה לחסרי בית בניו יורק. הקופסה כללה כריך עם חמאת בוטנים וריבה, תפוח, פחית מיץ ופרוסת עוגה בחושה, בצירוף פתק שבו נכתב: “זהו המזון שמחולק לחסרי בית בתחנת הרכבת גרנד סנרטל”. מתחת לפתק היה מונח שטר של 20 דולר עם מעטפת דואר שעליה רשומה כתובתו של ארגון הסיוע לחסרי בית.
קלמן – אשר שימש גם כעורך המגזין של חברת בנטון “Colors” ונודע בזכות יצירות חתרניות כמו הפקת צילומים של מלכת בריטניה אליזבת וארנולד שוורצנגר בתור אנשים כהי עור – נהג לומר כי קופסאות המזון ששלח אז ללקוחותיו היו סוג של “פצצות מצפון”.
נזכרתי ב”פצצות המצפון” של קלמן בעקבות דו”ח שהוציאו ארגוני זכויות אדם לפיו יותר מ-1.1 מיליון פלסטינים ברצועת עזה, או 80% ממשקי הבית, תלויים כעת באספקת מזון של סוכנויות סיוע בינלאומיות. המצב השורר ברצועה, קבע הדו”ח, הוא החמור ביותר מאז נכבשה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים.
אילו היה לענף הפרסום הישראלי טיבור קלמן משלו, בוודאי היה שולח כעת ללקוחותיו האמידים (ואולי גם לכמה מבכירי צה”ל) חבילות מזון כמו אלו שמחלקות סוכנויות הסיוע בעזה.
אלא שבינתיים, בהיעדר “פצצות מצפון”, נותר רק לקוות כי יקום מישהו בחוגי השיווק והפרסום הישראלים ויניף את דגל הפוליטיזציה של הפרסום, שהרים קלמן.