“מטרת הדיון שלהלן היא להציג בפני הקורא את מדינת-הלאום – השחקן המרכזי במערכת הבין-לאומית של ימינו” (‘מדינת הלאום’, שמואל סנדלר)
“מתוך מאה הכלכלות הגדולות בעולם, 51 הן תאגידים רב-לאומיים” (‘המכון למחקר מדיניות’, ארה”ב)
רבים מאזרחי מדינות העולם אינם יודעים זאת, אולם ממשלותיהם כפופות מזה שנים אחדות לאירגון בינלאומי אשר בסמכותו לפסול חוקי מדינה ואף לתבוע ממשלות על הפרת חוקים שקבע. אירגון זה, מעין ממשלה עולמית, לא נבחר באופן דמוקרטי, אינו חייב בדין וחשבון לנתיניו, ותחת שלטונו ממשלות לאומיות אינן מסוגלות עוד לדאוג לטובת אוכלוסייתן. קוראים לו ‘אירגון הסחר העולמי’, והוא הוקם ביוזמת תאגידים רב-לאומיים במטרה להבטיח סחר חופשי נטול מכסים בין כל מדינות העולם.
אלא שבמפת היחסים הבין-לאומיים, שמצייר שמואל סנדלר בספר ‘מושגי יסוד ביחסים בין-לאומיים – מדינת-הלאום’ נעדר מקומו של ‘אירגון הסחר העולמי’. התאגידים הרב-לאומיים העומדים מאחורי האירגון דווקא כן מוזכרים בספר.
תאגידים אלה, מסביר סנדלר, הם “סוג של חברות כלכליות גדולות הפועלות במספר מדינות בעת ובעונה אחת. השיקול היחיד המניע תאגידים אלה הוא יעילות כלכלית. היות שאין לתאגיד מחויבויות לאומיות או הגבלות בבחירת מקום יצור מוצריו או מכירתם, הוא יכול להתמקם ולפעול במדינות המאפשרות לו להפיק את הרווחים הגבוהים ביותר”.
בתקופה שבה המכירות השנתיות של תאגיד דוגמת וול-מארט גדולות מכלכלותיהן של יותר ממאה מדינות, בהן גם ישראל, והרכוש שבידי שלושת האנשים העשירים בתבל גדול יותר מן התוצר הלאומי של 48 המדינות העניות ביותר, נדמה כי הגיעה העת להמיר את חקר היחסים הבין-לאומיים בהבנת היחסים הבין-תאגידיים.
על אף האמור לעיל סבור מחבר הספר “שמדינת-הלאום היא עדיין השחקן המרכזי במערכת”. סנדלר טוען כי הלאומיות המודרנית “שואפת – או מתיימרת, כפי שסבורים אחרים – לרשת את מקום הדת כמוקד הנאמנות הראשונית של הפרט”. בפועל נראה כי התאגידים הם אלה השואפים לרשת את מקומן של הלאומיות והדת כאחד. סקר שנערך באחרונה במדינות המערב הראה, כי הדמות הבדיונית המוכרת ביותר בקרב ילדי מדינות אלה היא רונלד מקדונלד, הליצן של תאגיד מקדונלד’ס. סנטה קלאוס הגיע רק למקום השני.
אם המאות ה-19 וה-20 התאפיינו בעליית כוחן של הלאומיות ומדינת הלאום, הרי שהמאה ה-21 תהיה ככל הנראה המאה של התאגידים הרב-לאומיים. מוסדות מחקר, אמצעי תקשורת ופוליטיקאים רבים במדינות העשירות כמעט שאינם מתייחסים לתופעה, בין השאר משום שחלק ניכר ממימון פעילותם מקורו בתאגידים. יתרה מזאת, החל מהמחצית השניה של שנות התשעים מנהלים תומכי ‘השוק החופשי’ ו’הסחר החופשי’ שטיפת מוח גלובלית, שמטרתה שכנוע הציבור כי גלובליזציה של הכלכלה וסחר חופשי נטול מכסים יביאו לעלייה ברמת החיים של כ-ו-ל-ם; מבומביי עד ניו יורק, ומאופקים עד תל אביב.
גם במקומותינו קמו מצדדים לתרופת הפלא של הגלובליזציה. שמעון פרס, השר לפיתוח אזורי: “הדור הצעיר הרבה יותר גלובלי. כל הנוער רוצה ג’ינס, כל הנוער רוצה אינטרנט, כל הנוער רוצה קוקה קולה. לא מפני שזה המשקה הכי טוב או האוכל הכי טוב, אלא מפני שזה יוצר שוויון חדש. זה מטשטש מעמדות ולאומים וצבעים ועמים ומה שאת רק רוצה”.
אולם העובדות אומרות אחרת. במהלך הדור האחרון גדל חוסר השוויון בין המדינות העשירות לעניות ובתוך כל מדינה ומדינה. דו”חות תוכנית הפיתוח של האו”ם מראים בבירור כי המדינות העניות הופכות לעניות יותר, וכי הפערים בין עשירי לעניי העולם ממשיכים לגדול. 20% העשירים מאוכלוסיית העולם צורכים 86% ממשאבי העולם בעוד ש-80% הנותרים צורכים רק 14% מהמשאבים.
סנדלר אכן כותב, כי “ניגוד האינטרסים בין ה’צפון’ ל’דרום’, כלומר, בין המדינות המפותחות והעשירות לאלה הבלתי מפותחות והדלות-ביחס, הוא אחד הגורמים המרכזיים ברמת המערכת הגלובלית הנוכחית…” “מדינת-הלאום נמצאת כיום בתווך, בין שני תהליכים בפוליטיקה העולמית המושכים אותה כל אחד לכיוון שונה”, כותב סנדלר. “מצד אחד, היא נמשכת לכיוון הלאומיות האתנית והבדלנות, ואילו מהצד האחר פועלים עליה כוח המשיכה של חיזוק התלות ההדדית בין המדינות והנטייה הגוברת למיזוגים בין-לאומיים”.
בפועל, “כוח המשיכה” שעליו כותב המחבר, הוא ‘אירגון הסחר העולמי’, הזרוע המבצעת של התאגידים הרב-לאומיים. וככזה דואג האירגון קודם כל לאינטרסים שלהם. כך, למשל, פסל האירגון חוק אמריקאי האוסר יבוא דגי טונה, ושנתפסו ברשתות במקסיקו תוך הריגת מאות אלפי דולפינים, בטענה שהחוק מהווה מחסום סחר בלתי חוקי. במקרה אחר איימו יצרניות הרכב דיימלר-קרייזלר ופורד לדרוש מהאירגון לבטל חוק נגד זיהום אוויר ביפן. האירגון אף אסר על ממשלות להחרים מוצרים המיוצרים תוך העסקת ילדים בתנאים מחפירים, וקבע כי אין להפלות לרעה תאגידים בעלי קשר עסקי עם משטרים דיקטטוריים דוגמת בורמה.
מדינות המסרבות לפעול על-פי תכתיבי ‘אירגון הסחר העולמי’ ולפתוח את שווקיהן, נאלצות להתמודד עם סנקציות מצד האירגון וירידה חדה בהשקעות של תאגידים בשטחן. בין המדינות אשר פותחות את שווקיהן, זוכות להשקעות רק אלה שבהן אפשר לשלם את השכר הנמוך ביותר לעובדים ושבהן קיימות ההגבלות המעטות ביותר על פגיעה באיכות הסביבה.
באחרונה גברו הקולות המתנגדים ל’אירגון הסחר העולמי’. מנהיגי סין והודו טענו כי האירגון “אינו משקף את האינטרסים והצרכים של המדינות המתפתחות”. נלסון מנדלה, לשעבר נשיא דרום אפריקה, יצא אף הוא נגד מטרות האירגון: “מה התועלת בגלובליזציה אם היא מיטיבה רק עם החזקים, עם אנשי הכספים, עם הספקולנטים ועם הסוחרים בבורסה ולא עוזרת לילדים הרעבים?”
לטענות המדינות המתפתחות הצטרפו גם איגודים מקצועיים, אירגוני זכויות אדם, פעילי איכות סביבה, אירגוני נשים ומתעדי עבדות ילדים. 85,000 מפגינים מכל העולם, שזרמו לסיאטל בסוף שנה שעברה, מנעו בגופם חתימת הסכם שירחיב את סמכויות ‘אירגון הסחר העולמי’. הם התקבצו יחד על מנת לדרוש כי כסף יחדל להיות מטרה, וישוב לשמש כאמצעי לקידום צדק חברתי. המפריד בין המפגינים לראשי התאגידים שהשתתפו בפסגה לא היה מוצאם הלאומי, כי אם תפיסת עולמם. ארועי סיאטל שיקפו את השסע החדש בעולמנו. מאבקים על רקע לאומי מוחלפים בהדרגה במאבקים כלכליים בין תומכי השוויון לבין בעלי ההון.
הקומיקאי האמריקאי מייקל מור סיכם היטב את פסגת ‘אירגון הסחר העולמי’ בסיאטל: “הם לא ידעו מה היכה בהם. הם הניחו שהעסקים יתנהלו כרגיל, כפי שהם מתנהלים זה עשרות שנים. אנשים עשירים מתכנסים, נפגשים, מחליטים מה יעלה בגורל העולם, ואז חוזרים הביתה כדי להגדיל עוד את עושרם. כך זה היה תמיד. עד סיאטל”.
