כהן: “אני חושב שכאני מקריא שיר שכתבתי, המסר עובר דרך הגוף, העיניים, הקול. בפועל הייתי יכול לקרוא את ההוראות על קופסת משחת צחצוח נעליים ועדיין להעביר את המסר”.
קלרקסון: “אז מה הטעם לכתוב שירה אם באותה מידה אתה פשוט יכול לקרוא הוראות איך לצחצח נעליים?”.
כהן: “ובכן, זה תלוי. אם אתה רוצה שלאנשים יהיו נעליים מצוחצחות אז תרצה לכתוב הוראות טובות מסוג זה. ואם אתה רוצה לצחצח חלקים אחרים שלך, אז אתה עושה זאת באמצעות שירה”.
כהן: “חבר שלי יצר אמנות קיר עבור בית קפה במונטריאול והשתמש בה בסוג מיוחד של דבק. הדבק הזה היה מתייבש מדי חורף ויצירת האמנות היתה מתפרקת לחתיכות. אז מדי חורף, היו צריכים להשכיר שוב את שירותיו כדי לתקן את היצירה. והוא אמר: מכוניות מיוצרות עם חלקים שמתיישנים, אז למה לא אמנות קיר?”
קלרקסון: “מה לגבי שירה?”
כהן: “אני חושב שההיסטוריה והזמן די אחראים להתיישנות של שירה אלא אם כן מדובר בדברים ממש מעולים… אבל אני לא מעוניין בדורות העתיד – או כפי שמישהו הגדיר זאת ‘גירסה עלובה של הנצח’… אני אוהב כשאני יוצר משהו שהוא ישיר ומידי, ולא משהו שיישאר זמן רב. אני לא רוצה פוליסת ביטוח לעבודתי”.
