“הנוכחות הנשית היחידה היתה של האחיות, שהכשרתן ותנאי עבודתן מונעים מהן לגלות כל גילוי של עדנה נשית… חוויית השכיבה במיטת סורגים, בעירוּת לחצאין, לצד נשים אחרות הגונחות מסוממות, כאשר ‘איש לא בא’ אלא כדי לבדוק את מצב האגן או לתת זריקה, זו התגלמות החוויה של הלידה המנוכרת. הבדידות, תחושת הנטישה, הכליאה, חוסר האונים והיעדר כל פרצוף אנושי – זה הזיכרון הקיבוצי המשותף לכל הנשים היולדות…”
כך תיארה אדריאן ריץ’ בספרה ‘ילוד אשה’ את חוויית הלידה לפני 18 שנים. כעת דמיינו בנפשכם לידה המתנהלת בבית האשה היולדת, בסיוע מיילדת מקצועית ומנוסה. האשה שוכבת בנוחות במיטתה, בחדר-שינה שעוצב על-פי טעמה. מוסיקה נעימה מתנגנת ברקע, ועל-ידה נמצאים אנשים שהיא חפצה בנוכחותם. אין לחץ והמולה, יש מי שעוקב אחר המתרחש, וטיפול רפואי מקצועי נמצא במרחק שיחת טלפון אחת.
במדינות אחדות מתנהל ויכוח ער סביב השאלה מהו האופן הטוב ללדת. הדעה הרווחת היא כי בגלל הסיכונים הכרוכים בה, צריכה הלידה להיעשות בבית-חולים. עם זאת, המחזיקים בדעה זו מכירים באווירה הקשה הקיימת בבית-החולים ובצורך לרכך אותה. ברוב בתי-החולים בדנמרק, למשל, יכולים גם ילדיהם של בני הזוג ואף בני משפחה אחרים להיות נוכחים בלידה. ככלל, במדינות מערביות רבות, ובהן ישראל, בתי-החולים קשובים עתה יותר מבעבר לבקשות היולדת ולצרכיה.
על-פי דעה אחרת יש להפריד בין היולדת ובין בית-החולים. המחזיקים בעמדה זו טוענים, כי הלידה היא תהליך טבעי ולא מקרה חירום רפואי, ולכן עדיף ללדת בסביבה הטבעית של האם (במיטה בבית) בסיוע מיילדת. פלישתם של אינטרסים מדעיים-רפואיים, הזרים לטבע הלידה, היא שהביאה לכך שהלידות נעשות בלי התחשבות בכל צרכי האם. טענת הרופאים, כי לידה בבית מסוכנת מבחינה רפואית, אינה אלא חלק מניסיון של הממסד הרפואי להשתלט על חיינו. הסטטיסטיקות בארה”ב מראות כי לידות בבית, ובמרחק שאינו עולה על חצי שעת נסיעה מבית חולים ובסיוע מיילדת מוסמכת, אינן מסוכנות יותר מלידות הנעשות בבית-החולים – אך ודאי יותר נעימות.
מחסום של תודעה
כיום הולנד היא המדינה היחידה בעולם שבה רוב הלידות נעשות בבית בסיוע מיילדת. ואולם במקומות רבים יש מגמה לעגן לידה בבית בחוק. כך למשל, לפני כמה שבועות נכנס לתוקפו חוק במדינת קליפורניה המתיר לאשה ללדת בבית בעזרת מיילדת.
החוק אינו המחסום היחיד העומד בפני לידה בבית. לעתים קיימת מדיניות כלכלית המעודדת נשים ללדת בבית-החולים. בישראל, למשל, לידה בבית מונעת זכאות למענק לידה מהביטוח הלאומי. ואולם המחסום העיקרי בפני לידות בית אינו חוקי או כלכלי, אלא מחסום של תודעה. המונופול שיש למדע הרפואה על ההולדה הוא שמכתיב את ה”נכון” וה”לא נכון” בכל הקשור להתעברות, להיריון וללידה.
לא תמיד היה המצב כזה. עד המאה ה-20 רופאים גברים על-פי-רוב לא היו מעורבים בלידה. הממסד הרפואי היה תמיד גברי ברובו, אבל מאז העת העתיקה המיילדות הן שטיפלו בלידות הרגילות, ואילו הרופאים הגברים הוזעקו רק במקרי חירום. חלוקת עבודה זו נשארה בלתי מעורערת עד תקופת ההשכלה. עם התחזקות הרפואה כמדע החלו הרופאים מגבשים כללי פעולה שיש לנהוג על-פיהם בזמן הלידה. בין השאר נקבעו נוהל הפיכת העובר, השימוש במלקחיים והצורך ליילד בבית-חולים. הבעיה בכללים הללו היתה שהם התבססו על ניסיון הרופאים בלבד, וניסיונם היה מועט, והתבסס על אותם מקרים קשים שהעבירו המיילדות לטיפול הרופאים.
במקביל החריפה התחרות בין מדע הרפואה לבין גישות ריפוי וטיפול אחרות. הרופאים פעלו להרחבת השליטה של הרפואה כדי להגן על יוקרתם ולהגדיל את סמכותם כרופאים. כך החל תהליך שבמסגרתו הוכנסו ההתעברוּת, ההיריון והלידה תחת סמכות הרפואה. המיילדות ואנשי ריפוי ‘טבעיים’ היו הראשונים שנדחקו החוצה. אבל המעבר של הלידות לבתי-החולים לתחום טיפול הרפואה לא היה מוחלט, ובאירופה נשים רבות המשיכו ללדת בעזרת מיילדות גם בתוך בתי-החולים. בראשית המאה ה-20 כמחצית מהנשים, בארה”ב ובבריטניה כאחת, ילדו בסיוע מיילדות. עד שנות השבעים ירד שיעור המסתייעות במיילדת בארה”ב לכדי אחוז אחד. בבריטניה, לעומת זאת, עלה שיעורן לכדי שלושה-רבעים מכלל היולדות. כך או כך, השתלטות הרפואה על ההולדה והלידה הביאה את רוב נשי העולם ללדת בבתי-החולים.
ברבים מהתחומים שעליהם השתלטו הרופאים לא נדרש ידע רפואי מקצועי. דוגמה לתחום כזה הוא ההפריה העצמית. נשים שבני זוגן סבלו מאימפוטנציה היו צריכות ללכת לרופא כדי ש”יוזרעו” באמצעים טכניים פשוטים ביותר. הרופאים לקחו לעצמם מונופול על תהליך ההפריה, והתגבש מיתוס ולפיו רק לרופאים הידע והכלים לטפל בבעיות, גם בפשוטות ביותר.
דוגמה להשתרשות המיתוס היא פרשה שהתרחשה בעיר קובלנץ בגרמניה ב-1905: אחרי שש שנות נישואים נולד לאשה תינוק, אף שבעלה היה אימפוטנט ובני הזוג לא קיימו יחסי מין בתקופה הרלוונטית. האשה טענה כי הרתה אחרי שהחדירה לגופה נוזל זרע שפלט בעלה בלילה. בעלה סירב להאמין וטען בפני בית-המשפט כי הילד הוא תוצר של יחסים מחוץ לנישואים. בית-המשפט קיבל אמנם את גרסת האם, אבל החשד של הבעל נבע מהמיתוס שהשתרש כבר אז, כאילו כל פעולה הקשורה בהפריה מחייבת התערבות רפואית.
טובת העובר וטובת האם
הניסיונות של אנשי הרפואה להשיג מונופול על קביעת הטיפול ה”נכון” בכל שלבי תהליך ההולדה גבלו לעתים בציניוּת:
במסגרת הניסיונות למדֵע את הלידה חישבו רופאים, על-פי נתונים סטטיסטיים, את הזמן ה”נורמלי” של צירי הלידה. ככל שנקפו השנים התקצר פרק הזמן ה”נורמלי”, שאחריו פעלו הרופאים לזירוז הלידה, והתערבותם של הרופאים בלידה היתה מוקדמת יותר.
ייתכן כי הקיצור נבע מהרצון לארגן את הלידה בהתאם למתכונת הרפואית ה”נכונה”, וייתכן גם שהוא נבע מרצון להרוויח מעט יותר ולעבוד קצת פחות. מעניין שלעומת לידות בית-חולים, פרק הזמן הממוצע של הצירים בלידות בבית נותר ממושך ויציב.
במקביל להשתלטות הרפואה על ההולדה הביאו אמצעים טכנולוגיים מתקדמים להמחשת מראה העובר. צילומי עוברים החלו מופיעים בספרים ואמהות ראו את דמות צאצאיהן בטרם נולדו. ייתכן כי המחשה זו גרמה גם היא לרפואה לקרוא תיגר על ההרמוניה הקיימת בין העובר והאם. רופאים החלו מתייחסים לעובר כאל מטופל שווה זכויות, והעלו ניגוד כביכול בין האינטרסים שלו לבין אלה של אמו.
ההתייחסות לעובר כאל מטופל באה לא אחת על חשבון הטיפול באם: עד שנות ה-20 המאוחרות נהגו הרופאים לבתר למוות את העובר בשעה שנשקפה סכנת חיים לאם. ואולם ככל שהשנים עברו חלה עלייה מתמדת במספר הלידות המבוצעות באמצעות ניתוח קיסרי, מתוך כוונה להציל את העובר והאם כאחד. העובדה כי ניתוח קיסרי מסוכן יותר לאשה מאשר לידה רגילה לא הרתיעה את הרופאים.
התייחסות הרופאים אל העובר והאם כאל שני מטופלים שווי זכויות העלתה את השאלה האם אפשר להפריד בין האינטרס של העובר ושל האשה. בית-המשפט האמריקאי ענה על שאלה זו שעה שנתבקש להכריע בסוגיית הניתוח הקיסרי. בית-המשפט פסק, כי כאשר הרופאים רוצים לבצע ניתוח קיסרי עליהם לפעול על-פי רצון האם. אם אין היא יכולה להביע את דעתה, יש לפעול על-פי “אומדן דעתה”. בית-המשפט טען כי כפיית ניתוח קיסרי על אשה כמוהו כתקיפה. מה גם שאין לכפות על אדם טיפול רפואי שנועד לטובת הזולת, במקרה זה העובר.
בשנים האחרונות התעוררו ספקות גם לגבי מידת הצלחת הרפואה בטיפול בסובלים מתת-פוריות. מחקרים אחדים מצאו כי אחוזי ההצלחה בקרב זוגות שעברו טיפולים אינם שונים מאחוזי ההצלחה בקרב זוגות שהמשיכו לנסות להרות בטבעיות. מבקרי הממסד הרפואי משמיעים טענות גם נגד הקביעות הסטטיסטיות העומדות בבסיס ההתערבות הרפואית. אנשי הרפואה קבעו, כי ניסיונות כושלים להרות שנמשכים יותר משנה יוגדרו כתת-פוריות. המבקרים טוענים, כי אנשי הרפואה לא הביאו בחשבון כי לכל גוף קצב משלו. ד”ר כרמל שלו, משפטנית המתמחה בתחום: “כל ההקשר הרפואי מאוד מלחיץ. יש גם הרבה מקרים לא מוסברים של תת-פוריות. בשליש מהמקרים תת-הפוריות אינה מוסברת. אם יניחו לאנשים הללו, ייתכן שיצליחו. מי אמר שצריך להצליח להתעבר פעם בשנה? הרפואה עוסקת רק בצד הטכני, אבל לא התקיים דיון על הפסיכולוגיה של התת-הפוריות. מהו הדבר הזה שנכנס לעצמותיהן של נשים?”.
המונופול של הרפואה על הטיפול בתת-פוריות מתבטא גם בשליטה בידע. רוב הפרסומים הרפואיים על הפריה חוץ גופית אינם מדווחים אל-נכון על סיכויי ההצלחה (נמוכים למדי) ועל הסיכונים הכרוכים בטיפולים (גבוהים למדי). נדמה כי הממסד הרפואי אינו מעודד דיון מעמיק על ההיבטים הכלכליים, הפסיכולוגיים והאתיים של הפריה חוץ גופית. ד”ר שלו: “המאבק הוא על מידע. חשוב שישמעו גם על הכישלונות, ושישמעו נשים שבחרו שלא להיעזר בטכנולוגיה, משום שלעתים אנשים נשבים בטכנולוגיה במעין דיבוק”. ודיבוק אכן אוחז בנשים רבות, החוזרות שוב ושוב לטיפולי פוריות, ואינן מצליחות להרות. התסכול, ציפיית הסובבים ותחושת הכישלון כאשה נהפכים לעתים לאובססיה. ‘פולחן הטכנולוגיה’, שלרופאים חלק בו, מבצר את הקונצנזוס הפטריארכלי שעל פיו, ללא אמהוּת אשה אינה מגשימה את נשיותה. ניתן רק לחלום על היום שבו יעודד הממסד הרפואי דיון על עצם הצורך ללדת. אבל הרי אין לצפות מאיש מקצוע לפעול לעידוד דיון הקורא תיגר על אחד ממקורות ההכנסה והיוקרה העיקריים שלו. ד”ר שלו: “חייבים להדגיש את הלגיטימיות של הבחירה באי-הורות. זוהי אופציה שאינה קיימת בחברה שלנו”.
בעשורים האחרונים החלו עולות שאלות על מחיר המעורבות הנרחבת של הרפואה בכל שלבי ההולדה. אין ספק שהרפואה הפכה את הלידה לקלה יותר מבחינה גופנית, אך בד-בבד גרמה לאווירת משבר סביב היולדת. מתעוררת השאלה האם באמת כואב ללדת, או שמא מקורו בעיקרי של הכאב הוא בפחד המונע מהאשה להירגע ולהרפות בזמן הלידה. התערבות הרפואה גובה מחיר נוסף: בלידות הרבות המתבצעות בעזרת מלקחיים, ואקום או ניתוח קיסרי, נשללת מהאם תחושת ההישגיות שבלידה.
בישראל, כמו בשאר העולם, טוענים הרופאים כי עיקר הלחץ להתערב בהתעברות, בהיריון ובלידה, בא מן הלקוחות. כאשר נשים מעפולה נאלצו לנסוע לחיפה כדי לעבור הפריה, הביא הביקוש לפתיחת המרפאה ה-18 בארץ העוסקת בהפריה. ד”ר שלו: “ההגמוניה של הרפואה בישראל חזקה מאוד. הדבר בא לידי ביטוי ברמות הצריכה של ההפריה הרפואית. לא שואלים שאלות. ההפריה הרפואית נהפכה לנורמה טכנולוגית – אם אתה בלי, אתה לא נורמלי. מי שמערער על חשיבות הנושא נדחק מיד הצדה. מדהים לראות כמה מהר הקונבנציה השתרשה, הרי רק ב-1982 החלו בישראל טיפולים להפריה מלאכותית”.
עולה השאלה מי מעוניין יותר בהתערבות הרפואה, הרופאים או הלקוחות? האמונה העיוורת כמעט בממסד הרפואי שאבה את הלקוחות לתוך המערכת, וגבולות ההיצע והביקוש נטשטשו. היום נדמה כי מידת חדשנותה של הטכנולוגיה היא שמכתיבה את היקף ההתערבות. אולם התחזקותן של מגמות הוליסטיות ברפואה מאפשרת ניהול דיון רציני לגבי מקום המדע בתהליך ההולדה. ד”ר שלו: “הרפואה נמצאת על פרשת-דרכים. היום ברור שיש קשר בין גוף ונפש. האנושות עדיין מתפתחת, אך המדע הוא לא כל הסיפור”.
