אני שמחה לקבל את מדליית הספר הלאומי בשם כל הסופרים שהודרו מהספרות זמן כה רב – עמיתי סופרי הפנטזיה והמדע בדיוני. כותבי הדמיון אשר במהלך 50 השנים האחרונות ראו כיצד הפרסים מחולקים לסופרים ה”מציאותיים” כביכול.
אני חושבת שאנחנו עומדים בפני ימים קשים שבהם נהיה זקוקים לקולותיהם של סופרים שמסוגלים לראות חלופות לצורת החיים הנוכחית שלנו, ולראות מעבר לחברה מוכת הפחד שלנו והטכנולוגיות הכפייתיות שלה, ולהציג צורות קיום אחרות, ואפילו לדמיין מקורות של ממש לתקווה. אנחנו נהיה זקוקים לסופרים שמסוגלים לזכור מהי חירות. משוררים ואנשי חזון – אנשים מציאותיים ששואבים את השראתם ממציאות גדולה יותר.
אנחנו זקוקים כעת לסופרים שיודעים להבדיל בין ייצור סחורה לשיווק לבין עיסוק באמנות. פיתוח של חומר כתוב שיתאים לאסטרטגיות מכירות כדי להגדיל למקסימום את רווחי התאגידים וההכנסות מפרסום, אינו זהה להוצאה לאור אחראית של ספרים או כתיבת ספרים. אולם אני רואה כיצד ניתנת למחלקת המכירות שליטה על התוכן. אני רואה כיצד המו”לים שלי עצמי נכנסים לפאניקה מטופשת של בורות וחמדנות, ושהם גובים מספריות ציבוריות עבור ספרים אלקטרוניים פי שישה או שבעה מהסכום שהם גובים מהלקוחות שלהם.
זה עתה ראינו ספסר מנסה להעניש הוצאה לאור על כך שהמרתה את פיו, ואיומים על סופרים בפתווה תאגידית, ואני רואה רבים מאתנו, היוצרים שכותבים את הספרים ומייצרים אותם, משלימים עם המצב הזה, ומאפשרים לספסרי הסחורות למכור אותנו כמו דאודורנט, ולומר לנו מה לפרסם ומה לכתוב.
ספרים הם לא סחורות בלבד. המניע להרוויח מהם עומד לעיתים קרובות בסתירה למטרות האמנות. אנו חיים בקפיטליזם. נדמה שכוחו אינו בן חלוף. אבל כך חשבו גם על זכותם האלוהית של מלכים. כל כח אנושי ניתן לשינוי על ידי בני אדם. התנגדות ושינוי מתחילים, לעיתים קרובות, באמנות, ולעיתים מאוד קרובות באמנות שלנו – אמנות המילים.
היתה לי קריירה ארוכה וטובה, והייתי בחברה טובה. וכעת, לקראת סופה, אני ממש לא רוצה לראות את הספרות האמריקאית נבגדת. אנו, שחיים מכתיבה והוצאה לאור, רוצים וצריכים לתבוע את חלקנו. אבל חלקנו הנפלא אינו נמדד במונחים של רווח, אלא במונחים של חירות.