סקר שנערך באתר חדשות אינטרנט ישראלי ביום הוצאתו להורג של טימותי מקוויי, האחראי להרג 168 אנשים באוקלהומה סיטי, גילה כי יותר משלושה רבעים מהישראלים תומכים בעונש מוות. כמחצית מהם תומכים בעונש מוות רק למחבלים.
נדמה כי אין דבר שמשקף את חוסנה המוסרי של אומה כמו ההתנגדות לעונש מוות. ישראל אמנם הוציאה בני אדם רבים למוות במהלך השנים – רובם ככולם ללא משפט – בין אם בפעולות רצח צבאיות ובין אם במהלך עינויים, אלא שספר החוקים הישראלי הגביל את עונש המוות למקרים יוצאי דופן בלבד, ונעשה בו שימוש רק פעם אחת, במשפטו של אדולף אייכמן.
בעבר התהדרה החברה הישראלית בתוקף המוסרי הפורמלי שמצב חוקי זה העניק לה. אלא שמגמות האמריקניזציה בחברה הישראלית התגברו. ניכור חומרני שכופה על הפרטים לדאוג קודם כל לביטחון בדלת אמותיהם, ונשחקים שרידי ערכי המוסר הקיימים בחברה על רקע חיסולה התרבותי, אם לא הפיזי, של האומה הפלסטינית. כל אלה יצרו חברה אלימה, שאין דבר בינה לבין קדושת ערך החיים.
נראה כי הולכת ומושרשת בחברה שלנו תפיסה שהניסוח הציני ביותר שלה בא לידי ביטוי בדברי חבר הסאנט של ארה”ב, אורין האץ’, שאמר כי “עונש המוות הוא ההכרה של החברה האמריקאית בקדושת החיים”. כיצד יש להבין עמדה זו? מדוע להרוג אנשים שהורגים אנשים אחרים כדי להוכיח שהרג אנשים אינו דבר מוסרי? הרי אפילו ההלכה היהודית, המצדיקה עונש מוות, מסייגת מאוד את הפעלתו. האם כלו כל הקיצין? כיום אין עוד ספק בתשובה לשאלה זו. הקורבן הפך לתליין, ומקדשי החיים הפכו למחלליהם.
