“זכותי לרדוף אותך, מפני שאני צודק ואתה טועה”
(הבישוף בוסיאה)
גילו של הוויכוח בין תפיסות עולם כגילן של תפיסות העולם עצמן. תפיסות עולם – דתות, אידיאולוגיות או פרדיגמות מדעיות – דרכן להיות מעגליות. כלומר, הן מבוססות על הנחות מוצא, שאין כל הוכחה לאמיתותן, פרט לטיעונים הנובעים מאותן הנחות עצמן. ניסוח פרדוקס זה בהקשרו הדתי מיוחס להוגה הפגני בן המאה השלישית, טרטוליאנוס, שהתווכח עם הנוצרים של תקופתו: “אם ברצונך להתווכח עם הנוצרים עליך להבין את אמונותיהם, ואולם כדי להבין את אמיתות הנצרות עליך להאמין בהן. מכאן שאינך יכול להתווכח עם הנוצרים בלי להיות נוצרי בעצמך”. האמונה באלוהים, לפיכך, אינה בת-הוכחה אלא עניין של אמונה.
הדבר נכון גם לגבי “אמיתות” מדעיות. היסטוריון המדע תומאס קון, בספרו ‘המבנה של מהפכות מדעיות’ (1962), הצביע על כך, שהידיעה המדעית נוצרת על ידי אותן שיטות עצמן, שבאמצעותן נוצרים מיתוסים. אפשר להחזיק בידיעה מדעית, טען קון, מאותן הסיבות שבגללן מחזיקים במיתוסים. הפרדוקס של טרטוליאנוס קיים, לפיכך, גם בתפיסות לא דתיות – מדעיות ואחרות. כך למשל, הערך “פלורליזם” טומן בחובו את הפרדוקס התובע מן האדם הליברלי לסבול ערכים, שהם בלתי נסבלים בעיניו.
על רקע פרדוקסים אלה יש לבחון את הדו-שיח בין דתיים ללא דתיים בישראל. בספרו ‘דת ומדינה’, מנסה אלעזר וינריב להציג את סוגיית היחסים בין הדת למדינה, העולה במסגרת דיון זה. לצורך הדיון נוקט המחבר בתרגיל ספרותי, ומציג ויכוח פילוסופי בין שני יהודים ישראלים. הראשונה היא אורית, יהודיה ישראלית חילונית, והשני הוא ידידיה, יהודי דתי. “אי אפשר לחיות ביחד בלי להתייחס אחד לשני”, טוענת אורית ברוח הפלורליזם, “והשאלה היא כיצד לחיות ביחד”. אלא שלתפיסתו של ידידיה, לריבוי האופציות כשלעצמו אין ערך מהותי מיוחד. בסופו של חשבון, לא לבחירה עצמה יש ערך, אלא לערך שבו בוחרים. לכן, אין שום רע בצמצום מספר האופציות העומדות לבחירת האדם ובלבד שלאופציות הנותרות יש ערך מהותי רב. נדמה כי די במחלוקת זו כדי לסתום את הגולל על אפשרות כל שהיא לדו-קיום אמיתי.
אלא שהקורא הרואה את עצמו “ליברל”, עשוי למצוא עניין רב בהמשך טיעוניו של ידידיה כלפי הליברליזם. לדידו של ידידיה, המסגרת המדינית “הנייטרלית”, שמציעה אורית, שבה מופרדת הדת מהמדינה, כלל אינה מבטיחה שוויון בין השקפות עולם ודרכי החיים. למעשה, טוען ידידיה, הליברליזם אינו מסוגל לנהוג בשוויון, משום שהוא מעדיף את השקפת העולם ודרך החיים הליברלית, שאותן הוא מנסה להשריש. “הליברליזם הוא הדת של החילוניים ולכן מי שמחזיק בליברליזם סבור שהדת מוטעית”.
עוד אומר ידידיה, שהמדע והקפיטליזם – שותפיו הבכירים של הליברליזם בימינו – הם עצמם תפיסות עולם אשר לגביהם המדינה אינה נוהגת בנייטרליות. כך, למשל, המדינה כופה על הורים לחסן את ילדיהם בשם מדע הרפואה, ודוחקת באזרחיה להשתלב במעגל העבודה והצרכנות בשם הקפיטליזם. ידידיה, כפי שהוא מצטייר בספרו של וינריב, ער לתחלואי החברה המודרנית יותר מאשר מרבית הליברלים. “הפלורליזם, הגיוון והחופש, שכה דובר בשבחם, מתבטאים בסופו של דבר בתרבות צרכנית: מה אנחנו אוכלים, איך אנחנו מבלים, עם מי אנחנו חיים”, אומר ידידיה. “אנו מנהלים את חיינו כאילו היו צעידה אינסופית בקניון, בסופרמרקט, שבו מתגלים לעינינו עוד ועוד מצרכים, אמצעי בידור, דרכים לניצול הפנאי ולמציאת סיפוקים, עוד ועוד אפשרויות. ואנו עוברים, מתבוננים ובוחרים, ובוחרים, ובוחרים… בקצרה: כל העולם קניון ואנו הצרכנים”. הליברליזם הוא האידאולוגיה של המשק הקפיטליסטי, שבה הכסף עונה על הכל, ומקדם את פולחן החומרנות.
כיצד, אם כן, לא מידרדר הדו-שיח בין החילונים לדתיים בישראל לכדי קרע גלוי? בספרו ‘יהדות כסטטוס קוו’ טוען יגאל עילם, כי “מעטפת אידיאולוגית” משותפת לדתיים וחילוניים, וימיה כימי הציונות, היא שאפשרה דו שיח זה, וכי על בסיסה נבנה דו-קיום המתבטא בהסדר הסטטוס קוו הנודע. מעטפת זו היא שהבטיחה, כי כל המאבקים הדתיים בתולדות המדינה התנהלו בתחומי הקונצנזוס הציוני – אחדות עם ישראל, עלייה וביטחון – וכך גרמה לטשטוש הניגוד שבין דתיים וחילוניים.
אבני היסוד של מדינת ישראל מלאות בדוגמאות לערפול, שנועד להתאימן לציבור הדתי והחילוני כאחד, טוענת חוה עציוני-הלוי בספרה ‘ארץ שסועה’. “בהמנון הלאומי ‘התקווה’ מופיעה המשאלה ‘להיות עם חופשי בארצנו’. אבל חופשי ממה?”, שואלת עציוני. “במגילת העצמאות של מדינת ישראל מופיע הביטוי ‘הגשמת חזון הדורות של גאולת ישראל’. אבל מהי גאולה זו?”. באופן דומה, מתאר עילם כיצד אהב בן-גוריון לטעון בהזדמנויות שונות, כי אין יהודים “דתיים”. “כל היהודים הם ‘דתיים’ במידה זו או אחרת”, אמר בן-גוריון, “כולם מקיימים לפחות כמה מצוות ואף יהודי אינו מקיים את כל המצוות”.
אולם, מדוע לה, למערכת החילונית הדומיננטית בציונות, שהמערכת הדתית תלויה בה תלות גמורה, לאמץ מעטפת זו ואת הסטטוס קוו הנובע ממנה? התשובה לכך, גורס עילם, נעוצה בצורך של הציונות החילונית לרשת את הזהות היהודית ההיסטורית, שעליה מושתתת התביעה של הציונות על ארץ ישראל. בניגוד לרושם המקובל, טוען עילם, הסטטוס קוו אינו כפוי על הציבור החילוני, אלא נועד לאפשר את “קיומו של מגזר דתי בציונות (ש)היה מלכתחילה רצוי וחיוני לרוב החילוני, ולו רק כדי להפריך את טענת החוגים החרדיים האנטי-ציוניים, כי הציונות מנוגדת לדת ישראל ולמסורת ישראל סבא. היה זה אינטרס חיוני של הציונות להוכיח, כי היא מייצגת את כל חלקי העם היהודי וכי היא גם יורשת אמיתית של היהדות ההיסטורית”.
אלא שבשנים האחרונות נדמה, כי המארג שגישר על השסע התפיסתי הפעור בין שינקין לנתיבות ובין עין-חרוד לבני ברק הולך ונפרם. יתכן כי המגמות הפוסט-ציוניות – החורגות הרבה מעבר לקבוצת ההיסטוריונים המכונה “חדשים” – הן שהפכו את הצורך בצידוק הדתי לציונות, למיותר.
קיימים הסברים רבים להתפוררות המעטפת האידיאולוגית. עציוני-הלוי מצביעה על הירידה באחוז המתגייסים לצה”ל – ששימש ככוח מלכד – ונטיית התקשורת לחדד את הסכסוכים בין דתיים לחילוניים. עילם טוען, כי החרפת העימות היא תוצאה בלתי נמנעת של “חיכוך ושחיקה ומאבק בלתי פוסק וחסר נחת על שטחי ההפקר של הסטטוס קוו”.
אך נדמה, כי ההסבר שמציע יעקב מלכין הוא המשכנע ביותר. האורתודוכסיה, סבור מלכין, כמו תנועות שמרניות אחרות בהיסטוריה של היהדות, דוגמת הצדוקים, השומרונים והקראים, הולכת ומצטמצמת, ומנסה להבטיח את קיומה על-ידי הקצנה והקשחה של עמדותיה. מרבית יהודי העולם עברו במאה ה-20 מהיהדות האורתודוכסית ליהדויות החופשיות מדת ההלכה. “העם היהודי הוא ‘עם בחירה’, לא במובן של ‘עם נבחר’ אלא במובן של עם שבו הכל בוחרים את דרכי ההגשמה של יהודיותם ואנושיותם”, כותב מלכין בספרו ‘במה מאמינים יהודים חילוניים’.
היהדות עודדה ריבוי דעות ואמונות מאז ימי התלמוד, בנוסח “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” ו”שבעים פנים לתורה”, ועקרון הפלורליזם הוא שאיפשר את תנועת הרפורמה של חז”ל, הידועה כתורה שבעל-פה. “חוסר האחידות ביהדות הוא תנאי לאחדות העם היהודי”, קובע מלכין.
אלא שמלכין, כמו רבים לפניו, אינו יכול לפרדוקס הפלורליזם הליברלי: המפגש עם הבלתי נסבל. לדידו, פשרה בין התפיסות המנוגדות של האורתודוכסיה והיהדות החופשית אינה אפשרית. “כשם שלא היתה כל הצדקה לסובלנות כלפי מי שציוו על אפריקנים-אמריקנים לשבת בירכתי האוטובוס בארצות הברית, אין כל הצדקה לסובלנות של חילונים כלפי גברים המצווים על נשים, בקהילות חרדיות מסוימות, לשבת בירכתי אוטובוסים ציבוריים בישראל”, פוסק מלכין. בעשותו כן, הוא למעשה כופה את תפיסת עולמו הליברלית על האורתודוכסיה, ומתעלם מכך שכשם שצדק הלל הזקן, שראה במשפט “ואהבת לרעך כמוך” את כל התורה על רגל אחת, צדק גם רש”י, כשהמליץ “למד לשונך לומר ‘איני יודע'”.
