“החירות עצמה נתונה תחת התקפה”
(נשיא ארה”ב, ג’ורג’ בוש הבן, בנאום בפני הקונגרס האמריקאי, 20 בספטמבר 2001)
השמאל האמריקאי התעורר לחיים לקראת הבחירות. ברחבי ארה”ב התגייסו ליברלים למאבק להשבת אמריקה לשפיות. מקליפורניה ועד ניו יורק רחשה הפעילות, ובפי כל היו שלוש מילים: “רק-לא-בוש”. חסידי איכות הסביבה שלא שכחו לנשיא את החלטתו לזנוח את אמנת קיוטו; פעילי זכויות-אדם שזעמו על ניסיונות הממשל לטרפד את הקמת בית הדין הבינלאומי בהאג; ואנשי מחנה השלום האמריקאי, שראו כיצד הפלישה לעיראק הופכת למהדורה שנייה של מלחמת וייטנאם. גם האמנים היו שם; החל מהסרט ‘פרנהייט 9/11′ של מייקל מור, דרך קריאתו של “הבוס”, ברוס ספרינגסטין, להיפטר מבוש, וכלה בסופרת האנטי גלובליזציה נעמי קליין שאמרה כי יש “להעיף את בוש, ואחר כך לחזור לעבודה”.
לא פחות מעשרים ספרים, שתכליתם המוצהרת היא למנוע את בחירתו מחדש של הנשיא בוש, ראו אור בארה”ב בשנה החולפת, וספרו של המיליארדר ג’ורג’ סורוס הוא אחד מהם. “שמתי לי למטרה עליונה לשכנע את הציבור האמריקאי להיפטר מהנשיא בוש בבחירות הקרובות”, כתב סורוס בהקדמה לספרו “בועת העליונות האמריקאית”. הספר נוקט בקו שמאפיין את מרבית מבקרי ממשל בוש משמאל, לפיו “קבוצה של קיצוניים” השתלטה על הבית הלבן ויישמה מדיניות העומדת בניגוד לרוחה האמיתית של אמריקה. “הונו אותנו”, הוא קובע.
ממשל בוש, לפי סורוס, ניצל במתכוון את אירועי ה-11 בספטמבר 2001 כדי ליישם מדיניות חוץ כוחנית “שבמצב אחר הציבור האמריקאי לא היה משלים עמה”. המתקפה על מרכז הסחר העולמי זימנה הזדמנות ל”אידיאולוגים של העליונות האמריקאית המחופרים במחלקת ההגנה” לקדם תוכנית אב אשר גובשה עוד לפני המתקפה בניו יורק. דוקטרינת בוש, שצידדה במכה צבאית מקדימה, ויישומה המעשי הראשון היה הפלישה האמריקאית לעיראק, שורטטה בגלוי כבר בשנת 1997 ב’פרויקט למען המאה האמריקאית החדשה’, שעליו היו חתומים בין השאר סגן הנשיא דיק צ’ייני, שר ההגנה דונלד רמספלד וסגנו, פול וולפוביץ. “לסדאם חוסיין לא היה שום קשר עם ה-11 בספטמבר”, כותב סורוס. הוא מביא כראייה את הטיעונים השקריים ששימוש להצדקת הפלישה לעיראק – נשק להשמדה המונית, שנמצא כביכול ברשותו של חוסיין והקשר שלו לאל-קאעידה.
ממשל בוש ניצל מבית את המלחמה בטרור כדי לצמצם את חירויות האזרח. בתחום הכלכלי קידם “פונדמנטליזם של השוק” אשר “נוטה לטובת העשירים על חשבון מעמד הביניים והעניים, ומחזק את הברית הלא-קדושה בין המדינה ובין העסקים הגדולים”. סורוס מזהה ביסודות האידיאולוגיה של ממשל בוש “זן נחות של דרוויניזם חברתי”, אשר בו “החתירה לעליונות צבאית קשורה קשר הדוק עם הפונדמנטליזם של השוק, המעדיף גם הוא את התחרות על פני שיתוף הפעולה”.
אולם טענותיו של סורוס בדבר כניעתו של הנשיא בוש לחסידי העליונות האמריקאית מתעלמות מכך שנשיאי ארה”ב, משתי המפלגות, דגלו באידיאולוגיה זו הרבה לפני בוש. הראשון שניסח את תפיסת העליונות האמריקאית היה דווקא הנשיא הדמוקרטי וודרו וילסון, אשר הצהיר כי ארה”ב נבחרה על-ידי אלוהים להראות לשאר אומות העולם את הדרך לחירותן.
הארי טרומן, נשיא דמוקרטי אחר, היה זה שהקים לאחר מלחמת העולם השנייה את משולש הבטחון הלאומי האימתני – סי.איי.איי-פנטגון-אן.אס.איי – והיה המנהיג היחיד בתולדות האנושות שעשה שימוש בנשק גרעיני. ב-1945 אף הקים את הבנק העולמי ואת קרן המטבע הבינלאומית לקידום האינטרסים הכלכליים של המגזר העסקי בארה”ב. נשיא דמוקרטי נוסף, ג’ון פ. קנדי, היה זה שהורה על הפלישה לוייטנאם. ריצ’רד ניקסון, נשיא רפובליקאי, הוציא את ארה”ב מוייטנאם.
ביל קלינטון, נציג הליברליזם של דור ה’בייבי בום’ האמריקאי, חתם על תקציב הביטחון הגדול ביותר בהיסטוריה של ארה”ב, וסירב לתמוך באמנה לאיסור ניסויים גרעיניים, או בהסכם לאיסור עולמי על שימוש במוקשים, או בהידוק הפיקוח הבינלאומי על נשק ביולוגי. הנשיא קלינטון גם היה זה שהורה על הטלת סנקציות על עיראק שגרמו למותם של מיליוני אזרחים במדינה, ובתקופתו בוצעו ההפצצות הקטלניות בסרביה, ומתקפת הטילים נגד מפעל תרופות בסודאן.
ג’וזף ליברמן, סגנו של אל גור, המועמד הדמוקרטי לנשיאות בבחירות 2000, סייע לנשיא בוש להעביר בקונגרס את ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק, וג’ון קרי, המועמד שהפסיד הפעם לבוש, הצביע בעד הפלישה ואף קרא בשלב מסוים להגדלת הכוח הצבאי של ארה”ב בעיראק. בתחום מדיניות הפנים תמך קרי בהרחבת השימוש בעונש מוות ובצמצום מספר נתמכי הסעד.
תפיסת העליונות האמריקאית על שלל צורותיה היתה ועודנה נחלתן של שתי המפלגות הגדולות בארה”ב. היא גם מקור חולשתה של הדמוקרטיה האמריקאית בעתות משבר. מלחמותיה של אמריקה הן לעולם מלחמות בני אור בבני חושך, וכאשר האויב הוא “אימפריית הרשע” או “ציר הרשע” – כל האמצעים כשרים.
אמריקה אינה מסוגלת, או אינה רוצה, להתמודד עם שאלת הפער בין עוצמתה לצדקתה, ומעדיפה במקום זאת לזהות את עצמה עם הנאורות, ולהשתמש בה כקרדום לחפור בו. כשם שהקולוניאליזם האירופי השתמש ב’עליונותו התרבותית’ של האדם הלבן כצידוק לשיעבוד עמי שאר העולם במאות הקודמות, כך עושה ארה”ב שימוש במונופול שנטלה לעצמה על “דמוקרטיה” ו”חירות”, כדי להצדיק הפעלת כוח נגד מי שאינו רוקד לפי החליל שלה.
לכודה בתדמית שיצרה לעצמה, אמריקה אינה יכולה עוד לראות את התהום שמפרידה בין מילותיה למעשיה. מספר הכלואים בבתי סוהר ב”ארצם של אנשים החופשיים” הוא הגבוה בעולם – יותר משני מיליון בני אדם. יותר אמריקאים ממוצא אפריקאי, בשנות העשרים לחייהם, נמצאים כיום בבתי כלא מאשר באוניברסיטאות. אחד מכל שישה ילדים ב”ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות” חי מתחת לקו העוני, ומספר האנשים שאין להם ביטוח רפואי במדינה העשירה בתבל חצה זה מכבר את 45 המיליון. יתר על כן, מדובר במגמות שהולכות ומחריפות, ללא כל קשר למפלגה נמצאת בשלטון.
