“…מאחרי פרגוד הקלפי מסתתרים אלה שבאמת קובעים את המדיניות ואת החוקים, אלה שמעצבים את דעת הקהל… ואשר יחד עם הכוחות המזויינים – הקומפלקס הצבאי-תעשייתי – הם השליטים האמיתיים של ארצנו כיום”.
(פלורנס לוסקומב, אוניברסיטת רוד איילנד, ארצות הברית, 1973)
הספר ‘ראש בראש’ אינו רק עדות אישית של מאיר עמית לכמה מאירועי התקופה, אלא הצצה לגירסת הקומפלקס הצבאי-תעשייתי בישראל לתולדות הציונות. מחבר הספר, אלוף (מיל.) מאיר עמית – חבר המטכ”ל, ראש ‘המוסד’, מנכ”ל ‘כור’, ח”כ ושר התחבורה והתקשורת, ומיוזמי פרויקט לוויין התקשורת ‘עמוס’ – מצוי זה קרוב לחמישה עשורים בליבן של צמרות הצבא, התעשיה והפוליטיקה. ספרו הוא מהלומת-נגד לגירסתם של ‘ההיסטוריונים החדשים’, “…אלה שבמקום להניח לעובדות להוביל אותם למסקנות, מעדיפים לסמן לעצמם מראש מטרה ואחר-כך לירות סביבה…”.
במסדרונות הכוח של הקומפלקס נפגשים האינטרסים של הממסד הבטחוני, התעשיינים, הפקידות הבכירה והפוליטיקאים. אלה הגורסים כי במציאות הישראלית “אי-אפשר לעשות הפרדה בין ‘ביטחון’ לבין ‘אזרחות'”, ורואים באלימות צבאית פתרון לגיטימי, ולעיתים מועדף, לסכסוך הערבי-ישראלי.
אנשי הקומפלקס הם אליטה קטנה ומלוכדת, בעלת השפעה מכרעת בקביעת מדיניות ישראל, שרוב חבריה באים מרקע חברתי דומה ומחזיקים בתפיסת עולם משותפת. נציגיהם בפוליטיקה, בתקשורת ובאקדמיה פועלים מזה שנים לביצור הקונצנזוס, כי ישראל היא הצד הצודק בקונפליקט במזרח התיכון, וכי העימותים הצבאיים הדחופים באזור הם כורח המציאות.
אלא שדמם ומעשיהם מספרים סיפור אחר. מלחמת סיני למשל. עמית כותב כי שנתיים לפני המלחמה כבר גמלה במטכ”ל התחושה שלא יהיה מנוס מסיבוב צבאי נוסף. בן-גוריון “נדחף בצורה עקבית על-ידי הממסד הביטחוני…”, וכמו אחרים היה חשוף ל”לחציהם של הרמטכ”ל דיין ומנכ”ל משרד הביטחון שמעון פרס, להסלים ולהגיע למלחמה יזומה…”.
מרדכי בר-און, מזכירו הצבאי של דיין, העיד בעבר כי ההערכה, שנאצר מתכוון לתקוף את ישראל בקיץ 1956, היתה נטולת יסוד. אחרים אף גורסים כי תכליתן של פעולות התגמול היתה לגרור את ישראל למלחמה כוללת. אולם עמית מציג טיעון זה כ”עיוות משווע של המציאות”. תווית ‘מלחמת ברירה’ “אשר הודבקה למבצע ‘קדש’ בידי חוקרים ועיתונאים רבים…” גורמת לטענתו, ל”נזק ביטחוני, דיכאון מורלי ועיוות היסטורי”.
ההגמוניה של ההיסטוריוגרפיה הציונית הרשמית נשמרת על ידי השלטת תרבות הכוח של הקומפלקס בכל שדות החברה. בכירים בדימוס בממסד הבטחוני מוצנחים לצמרת התעשיה והפוליטיקה, ומשעתקים את תרבות הכוח גם לתחומים אלה. “מצאתי את עצמי בעולם של מאבקים ומלחמות…”, מספר עמית על המעבר לניהול ‘כור’, “‘האויב’ הוא אחר וגם אמצעי הלחימה אינם דומים… [אך] בסך הכל, שיטות הפעולה די דומות”. “מדרך הטבע, רבים מהמינויים החדשים ב’כור’ היו קציני צבא בכירים…”.
עמית אינו היחיד. שנים ספורות אחרי שפרש מתפקידו כמנכ”ל ‘כור’, הועמד בראש הקונצרן האלוף ישעיהו גביש. האלוף יצחק חופי, שכמו עמית כיהן כראש ‘המוסד’, מונה לתפקיד מנכ”ל חברת החשמל. מפכ”ל המשטרה, רב ניצב רפי פלד, הוצנח אף הוא לתפקיד זה לאחר שירותו הצבאי. הרמטכ”ל חיים לסקוב עמד בראש ראשות הנמלים, ראש השב”כ, יעקב פרי, מונה למנכ”ל סלקום, ורב-אלוף משה לוי הופקד על חברת כביש-חוצה-ישראל. יצוג הקומפלקס בפוליטיקה נרחב אף יותר. משה דיין -“האיש שהשפיע עלי יותר מכל אדם אחר”, יצחק רבין, שמעון פרס, עזר ויצמן, רחבעם זאבי, אהוד ברק ורבים אחרים, צבעו את גופי השלטון בגווני חאקי פטריארכלי.
רוב פעילות הקומפלקס הצבאי-תעשייתי סמויה מעיני הציבור, חבויה ב”בניינים ישנים” ו”באווירה של מסתורין”. במרחב בו מיטשטשים אמת ושקר, וביטחון-המדינה וזכויות-אדם אינם אלא אינטרסים, נקבעים דפוסי הפעולה של המדינה. מכירת נשק כמעט לכל דיכפין, ענישה קולקטיבית, לוחמה פסיכולוגית, ושקרים גסים – החל מתוכנית האטום וכלה ברצח פוליטי.
אין פה קונספירציה, כי אם אורח מחשבה קולקטיבי. תפיסת עולם שהיא נחלתם של רוב מכריע בקרב מקבלי ההחלטות בחדרי חדרים. “אני מניח,” כותב עמית בהקדמה, “שקיימות זוויות-ראייה נוספות ביחס לאותם ארועים… חשבתי לנכון להביא לידיעת הציבור ולשיפוטו גם את ה’עיוות’ הפרטי שלי”.
“אדם העוטה שריון הוא עבד לשריון שלו”, כתב המשורר האנגלי בן המאה ה-19, רוברט בראונינג. וכזה הוא מאיר עמית. עוז מעשיו סימא את עיניו מלראות מבעוד מועד את תהומות תרבות הכוח הישראלית, שראשיתה מיליטריזם והמשכה קפיטליזם, ש”מהווה קבר לאדם הקטן” ואשר בו “מי שאין לו כוח להתחרות – שייפול, שירד לטמיון, שייעלם מן המפה”. עמית לא ראה את מה שהבינה הסופרת הלן קלר כבר בראשית המאה. “מיליטריזם… הוא מראשוני שומרי הקפיטליזם, וביום שיתערער המיליטריזם, הקפיטליזם יפשוט את הרגל”.
