אנחנו אוהבים מלחמות. אנחנו עם לוחמני. אנחנו אוהבים ללחום, כי אנחנו טובים בזה. ואתם יודעים למה אנחנו טובים בזה, כי אנחנו מתַרגלים את זה כל הזמן. המדינה הזו רק בת 70 וכבר היו לנו שבע מלחמות, שתי אינתיפאדות ומאות מבצעים צבאיים. ולכן אנחנו מתורגלים בזה! ומזל שכך, כי אנחנו כבר לא יודעים לעשות שום דבר אחר. אנחנו כבר לא מסוגלים לגדל תפוזים או מלפפונים עם טעם נורמלי, וכולם מכירים את מצב התחבורה ובתי הספר. אנחנו לא דואגים לניצולי שואה ולא מתייחסים בכבוד למהגרים. אבל אנחנו תמיד מוכנים ומזומנים לפוצץ את הצורה לאחת המדינות השכנות. במיוחד שכנות עם ערבים. זה התפקיד שלנו בעולם: לכסח ערבים. ג’נין, לבנון, עזה, סוריה – אם יש שם ערבים, כדאי להם להיזהר. אחרת נפוצץ להם את הצורה.
אבל מתי הפצצנו בפעם האחרונה אנשים לא ערבים? האם אתם זוכרים? האם בכלל הפצצנו אי פעם לא ערבים? אחת הפעמים היחידות היתה כשהפצצנו את ספינת ליברטי של הצי האמריקאי במלחמת ששת הימים, וזה היה רק בגלל שארה”ב ניסתה לגנוב לנו את ההצגה. הם רצו לדפוק את הערבים במקומנו. לכו להזדיין, זה התפקיד שלנו!
בטח שמתם לב שאני לא מדבר על מלחמות כמו שאמורים לדבר עליהן. כמו שממשלת ישראל רוצה שנדבר עליהן. פשוט המוח שלי לא עובד ככה. יש לי נטייה מטומטמת כזו שקוראים לה – “לחשוב”. אני לא נאמן לישראל, כי אני מעדיף לגבש את דעתי באופן עצמאי. אני לא מסתדר בשלשות בכל פעם שפוקדים עלי. חבל רק שרוב הישראלים ישר מצייתים לפקודה להסתדר בשלשות. אבל אני לא.
יש לי כמה כללי אצבע שעליהם אני מקפיד. הכלל הראשון הוא שאני לא מאמין לאף מילה של הממשלה. אף מילה. ואני גם לא מתייחס יותר מדי ברצינות לתקשורת, כי בזמן מלחמה היא ישר הופכת לדובר צה”ל, ורוב הזמן היא שופר של הממשלה. אז אני לא מקשיב לתקשורת. אני לא ממש נאמן למדינה. ואני חייב לומר לכם שאני גם לא מתרגש עד דמעות מדגל ישראל. אני רואה בו סמל בלבד. ואת ההתעסקות בסמלים אני משאיר לסַמלים בצבא.
