עוברי האורח, שהזדמנו לרחוב דיזנגוף בתל אביב בבוקרו של יום ראשון ה-4 ביוני, 2000, זכו לצפות במחזה יוצא דופן, אפילו לפי אמות המידה של העיר שכבר ראתה הכל. 15 ילדים שטופי צבעי גואש, מסיעים עגלות סופרמרקט ריקות ומניפים דגלי שודדי ים, הפכו את הרחוב האפרורי לגן שעשועים דמיוני גדוש משחקים והרפתקאות. התהלוכה השנתית לרגל ה-35 במאי – תאריך בדיוני הלקוח מתוך ספרו של אריך קסטנר באותו שם – היתה לדברי אחד המשתתפים בה, “התקוממות גלויה וצעקנית נגד היעדרם של הרוח האנושית, ובייחוד של ניצוצות ההנאה, מהחיים היומיומיים של הבטון, הזיהום והפלסטיק העירוניים”.
רבים מהעוברים ושבים ברחוב התל אביבי הסואן, בין אם משום שהזדרזו להגיע לעבודה ובין אם מפני שמיהרו להספיק למכירות סוף העונה, כלל לא שמו לב לתהלוכה השובבה ולשלל מעשי הקונדס הדמיוניים שביצעו משתתפיה. אך משטרת ישראל מיהרה להזניק למקום מספר ניידות, מהן הגיחו שוטרים ואלות שלופות בידם, שהודיעו כי מדובר בהפגנה בלתי חוקית ואף עצרו והכו כמה מהילדים.
מה היה באותה תהלוכה שגרם למשטרה לנהוג כפי שנהגה? הרי לא בוצעה כל עבירה על החוק. מדוע נתפסה קריאת-דרור בלתי מזיקה כנגד שגרת היומיום האפורה, כאיום על הסדר הציבורי? תשובה אפשרית לשאלה זו היא, כי במעשה מופרך לכאורה זה שיבשו הילדים משהו באותה אשליה עוטפת-כל שהסופר הצרפתי גי דבור כינה ‘הראווה’.
דבור, שטבע את המושג בספרו ‘חברת הראווה’ שראה אור ב-1967 בפאריס ותורגם כעת לעברית, ביקש בסדרה של 221 תזות קצרות לחשוף את המנגנון שגורם לאדם המודרני להעדיף שוב ושוב את הדימוי על פני הדבר עצמו. את ההעתק על פני המקור. או, אם תרצו, את הסיבה לכך, שהעוברים-ושבים בדיזנגוף באותו בוקר מצאו זמן להביט בחלונות הראווה ברחוב, לרכוש כרטיסי הגרלה ללוטו ולרפרף על כותרות היום בדוכן העיתונים, אך איש מהם לא הצטרף להרפתקה המשעשעת שנגלתה ממש לידם.
“ההפרדה היא ראשיתה ואחריתה של הראווה”, קבע דבור. האדם היושב בגפו במכונית בפקק תנועה, או נוסעי האוטובוס השקועים איש איש בשיחה בטלפון הסלולרי שלו – אינם אלא ביטוי של השיטה הראוונית בה הפיצול הוא המאחד, והניכור הוא שמבטיח את תחושת השייכות. הריצוד הכחלחל של מכשירי הטלוויזיה, שעולה מדי ערב מחלונות הבתים הוא תוצאה של מאמץ מכוון להחליף את המפגש הישיר בין בני אדם, בתקשורת המונים חד-סטרית המפרידה ביניהם. “הראווה אינה אלא השפה המשותפת של ההפרדה הזאת”, כותב דבור. “מה שמקשר בין הצופים אינו אלא יחס בלתי הפיך למרכז המשמר את בידודם. הראווה מאחדת את המפורד, אבל היא מאחדת אותו בנפרד”.
הראווה נמצאת בכל מקום. היא מקיפה אותנו מכל הצדדים. אפילו עכשיו, בעת קריאת (וכתיבת) שורות אלה. אפשר לראות אותה כשמביטים החוצה מהחלון, או כשגולשים באינטרנט. אפשר לחוש בה כשהולכים לעבודה, בדרך ללימודים, כשיוצאים לבלות. היא עולם הייצוגים דרכו אנו חווים את היומיום. שפת אשליה משותפת, שתפסה את מקומה של הממשות. “היא האישור החובק-כל של בחירה שכבר נעשתה”.
הראווה היא לקפיטליזם המאוחר מה שהיתה האלוהות למלוכה. מקדשיה הם הקניונים, תפילתה היא הצרכנות, ודתה היא הסחורה. “הכלכלה משנה את העולם”, ציין דבור, “אבל היא משנה אותו אך ורק לכלל עולם של כלכלה”. חברת הראווה היא, לפיכך, חברת הסחורה, וכמו הסחורה, תכונותיה המהותיות הן חליפין וכמותיות. הזמן הפך לכסף. האיכות הוחלפה בכמות. הסחורה היתה לכל, והכל היה לסחורה. “אין רואים עוד דבר מלבדה”, כתב דבור, “העולם שאנו רואים הוא עולמה”.
שפת הראווה היא שפת הטכנולוגיה, שפת היעילות המיידית. ארוחות מוכנות בן-רגע, רכבת שעוקפת את פקקי התנועה ודואר אלקטרוני – כולם חלק מן ההגיון המכני שהפך לתכלית בפני עצמה. הגיון, אשר ביישומו התרבותי, מוליד “יצירי כלאיים אסתטיים טכניים”, שאינם אלא מיכון של התרבות. “באופן זה עשויה אסכולה של ניאו-ספרות, שמודה בפשטות כי עניינה במלים הכתובות לשם עצמן, להציג את עצמה כחדשנית”. פס הייצור הראווני פולט רבי-מכר לפי מתכון, להקות פופ בהזמנה וסרטי קולנוע לפי שבלונה, המוצגים כ”מלהיבים”, “עוצרי נשימה” ו”שונים מכל דבר שראיתם עד היום”. אלא שכל מוצר חדש – “הטוב מסוגו” – שיוצא לשוק, אינו יכול שלא לגרור תחושה עמומה של חוסר סיפוק בקרב אלה שכבר רכשו את קודמיו. “כל שקר חדש של הפרסומת הוא גם הודאה בשקר הקודם”.
ההשפעה העצומה שנודעה לדבור, מנהיגה הבלתי מוכתר של התנועה הסיטואציוניסטית, על השמאל החדש – החל מ’מהפכת הסטודנטים’ של מאי 1968 וכלה בתנועה נגד הגלובליזציה והצרכנות של ימינו – נבעה, בין השאר, מכך שהספר ‘חברת הראווה’ ניסח אמת מרה, שרבים כבר חשו מזה זמן: הראווה אולי מאפשרת חופש בחירה, אך לא את הבחירה בחופש. עולמה מלא אידיאולוגיות שמתיימרות להציע חופש, אולם למעשה מציעות רק כלובים גדולים יותר ושלשלאות ארוכות יותר.
יתרה מזאת, היות שאמצעיה של הראווה הם בעת ובעונה אחת גם תכליתה, נמצאת השפה שהיא מדברת עם עצמה מעל לכל ויכוח. שלילת הראווה, או ביקורת עליה, חייבת, לכן, לתקשר בשפתה שלה – שפת הסתירה. שפה בה הממשי הוא המופרך והרצינות היא שעשוע. תיאוריה ביקורתית, שטומנת בחובה את הפרכתה-היא. “רק השלילה הממשית של התרבות מסוגלת לשמר את משמעותה. לכן אין עוד באפשרותה להיות תרבותית”.
שכירי החרב של השפיות המאורגנת, אשר קרעו לגזרים את דגלי שודדי הים שהניפו הילדים בתהלוכת ה-35 במאי, ראו לנגד עיניהם חגיגה חסרת פשר, שאותה לא יכלו לפרש אלא כהפרה של הסדר הציבורי. בחברה המושתתת על כזב, הסירוב למצוא משמעות בשקר, לדבר בשפתו ולהשתתף בשיר ההלל-העצמי שלו, הוא בגדר פעולה חתרנית. הספר ‘חברת הראווה’ מבקש להזכיר לנו – עוברי האורח מסוממי השגרה – כי יום אחד, בקרוב, כולנו צפויים למות. ואם לחיות נולדנו, הרי זה כדי להגשים את מאוויינו.
