מציאות חדשה, דימויים ישנים

“פעם אחת היה ילד ושמו אפרים. היתה לו אמא, כתבת חדשות, אפרים חשב שהיא משהו מיוחד, והיה לו אבא שרק המציא סיפורים ותמיד עשה לאפרים בושות”.

במלים אלה פותח מאיר שלו את ספרו ‘אבא עושה בושות’ (הוצאת כתר). כמו מספר גדל והולך של ספרי ילדים ונוער, גם ספרו של שלו מתאר מצבים ודמויות אשר אינם תואמים בהכרח את הסטריאוטיפים המיניים המסורתיים. החריגה מהסטריאוטיפים מתבטאת לא רק בקריאת תגר על חלוקת התפקידים בתוך המשפחה, אלא גם בהצגת חלופות לעצם קיומה של המשפחה המסורתית.

תהליך נטישת הסטריאוטיפים המיניים בספרי ילדים ונוער החל לפני כעשור ועדיין מצוי בחיתוליו. לפני שהחל, כמעט ולא היה אפשר למצוא דמות אשה עובדת בספרות הילדים העברית, וודאי שלא אשה בעלת מקצוע חופשי. ואם לא די בכך, עבודת הבית, שהיתה באחריות האשה, לא הוּכרה בספרים כעבודה. אף שנשים רבות פרנסו, לא היה לכך ביטוי בספרות הילדים, ודמות האשה היתה של אשה כנועה, פסיבית, יפה ושותקת.

ראשון פורצי הדרך מבחינה זו היה הסופר עוזי בן כנען. כבר בראשית שנות השמונים תיאר בן כנען בספרו ‘אני ברק’ (הוצאת כתר) אשה קרייריסטית, שהיא גם אם מוצלחת ומעל לכל מאושרת. בן כנען תבע לא רק את זכותן של הנשים להיות חזקות, אלא גם את זכותם של הגברים להיות חלשים: “ירדתי מהגג, מפני ששמעתי מישהו בוכה. בהתחלה חשבתי שזאת אמא. אחר כך חשבתי שזאת דודה לאה, בגלל הקול העבה. רק בסוף, כשהבכי נהיה חזק והצצתי מהגג למטה אל המרפסת שלנו, ראיתי את הראש של אבא על המעקה, ופתאום הבנתי שזה אבא בוכה” (‘רק צרות’, הוצאת מסדה).

מה מניע מחברי ספרי ילדים לחרוג בכתיבתם מן המקובל? האם החריגה הזאת מאולצת או שמדובר בתהליך טבעי?

מאיר שלו: “אין בי תחושת שליחות. הדחף הוא קודם כל לכתוב. אין כאן שליחות ואני נמנע מלהיות ‘חינוכי’. הרעיונות נשאבים מהסביבה שאני חי בה, ויש רצון לספר לילד סיפור. תרגומו לאנגלית של הספר ‘אבא עושה בושות’ נתפס בארה”ב כספר פמיניסטי, בשל הסטריאוטיפיזציה המינית השונה המוצגת בו, אבל אני לא מתכוון מראש לכתוב שום ספר ילדים כדי לשרת איזשהו רעיון; פמיניסטי, לאומי, דתי או חילוני”.

גם ימימה טשרנוביץ-אבידר, ותיקת מחברי ספרי הילדים בארץ, טוענת כי השינוי אינו מאולץ או מכוון: “בימים אלה האב לוקח חלק רב יותר בגידול הילדים ובעבודות הבית, כך שחיי היום-יום תואמים במידה רבה את הצורה שבה כותבים”. ואילו נירה הראל, עורכת וכותבת ספרי ילדים ונוער, מודה אמנם כי החריגה מהסטריאוטיפים המיניים באה אצלה מתוך החלטה מודעת, אבל מוסיפה כי עצם ההחלטה נבעה מרצון לתת ביטוי למציאות שהיא מכירה.

עורכת ספרי הילדים רחל הלוי מתרשמת אחרת. לדעתה, ספרים נטולי סטריאוטיפים מיניים מסורתיים נכתבים מתוך רצון של המחברים לעשות משהו לשינוי המצב, ואין מדובר בכתיבה טבעית הבאה בעקבות הפנמה של תפיסת עולם שונה. “אם יש נטייה להציג מצב שוויוני בספרים”, טוענת הלוי, “היא באה מהראש והיא בגדר ניסיון ללכת עם הקידמה. אבל כאשר הכתיבה ‘יוצאת-מהבטן’, התפקידים מוצגים בצורה מסורתית. לא פעם אחת קורה שאני מעיינת בכתבי-יד שבתחילתם יש הקפדה על שוויון בתפקידי המינים, אבל כבר בעמוד השלישי חוזרים המחברים לדפוסים המסורתיים”. עורכי ספרי ילדים נוספים טענו אף הם, כי נראה שכתיבה שאינה על-פי הסטריאוטיפים המיניים עדיין אינה חלק בלתי-נפרד מהתפיסה החווייתית של הכותבים.

שאלה אחרת היא האם יש מקום לעודד באופן מגמתי הוצאה לאור של ספרים המתארים את המציאות שלא על-פי הסטריאוטיפים המיניים המסורתיים? כדי לענות על שאלה זו, צריך קודם להתמודד עם שאלה בסיסית יותר הנוגעת לתפקידה של הספרות ככלל.

עמדותיהם המנוגדות של אפלטון ואריסטו לגבי תפקיד הספרות מסייעות בהבהרת הוויכוח על הצורך בעידוד מגמתי של ספרות ילדים אנטי-סטריאוטיפית. אפלטון רצה שהיצירה הספרותית תחקה את המציאות, ומכאן שהיצירה המצטיינת היא היצירה המשקפת בצורה החדה והאמיתית ביותר את המתרחש בחברה. אריסטו חלק על גישה זו, וגרס כי תפקידה של היצירה הספרותית לחנך את האדם ולהשפיע על החברה. על-פי עמדתו, היצירה הטובה היא היצירה המחנכת ביותר, והסופר הטוב הוא בעל המיומנות לחנך את קהל קוראיו.

סופרים וסופרות רבים יסתייגו ודאי משתי העמדות גם יחד, ויטענו כי אין הם משרתים את המציאות או את הציבור אלא רק את עצמם. על-פי תפיסתם, יצירה טובה היא יצירה המבטאת בצורה אותנטית את נפשו את הסופר. ואולם לצורך הדיון על עידוד מגמתי של ספרות אנטי-סטריאוטיפית, עמדה זו אינה שונה מהותית מעמדתו של אפלטון. בשתי הגישות גם יחד אין מקום לארגון כתיבה מגמתית של כלל ציבור הסופרים, ומכאן שעמדתו של סופר לגבי הצורך בעידוד מגמתי של ספרות אנטי-סטריאוטיפית תלויה בשאלה אם הוא רואה בספרות כלי חינוכי או לא.

ערעור הסטריאוטיפים קשור בעניין נוסף: בעולם שבו הסטריאוטיפים המיניים אינם ברורים כפי שהיו בעבר, והמבנה המסורתי של המשפחה מתערער ומשתנה, אין מקום לספרות המתעלמת משאלות לגיטימיות של ילדים. ספרות הילדים צריכה לעודד את קוראיה להיות ספקנים למרות, ואולי בגלל, הקשיים שהדבר יציב בפני המבוגרים. ואולם גם כאן מדובר בתהליך שמצוי בראשיתו, ורק קומץ ספרי ילדים כוללים התייחסות לאותן שאלות, שאינן זוכות למענה:

“סבא הוא פנסיונר. זאת אומרת שהוא בגיל שלא חייבים לעבוד, אלא רק אם רוצים וכמה שרוצים. לכן הוא עובד רק עד הצהריים… סבתא, למרות שנראתה לי זקנה ממש כמו סבא, לא היתה פנסיונרית. אני לא יודעת למה. היא עבדה כל היום. בישלה ואפתה וכיבסה וניקתה את הבית. כששאלתי פעם מתי היא תהיה פנסיונרית כמו סבא ותעבוד פחות, כולם צחקו כל כך ששכחו לענות לי, ואולי לא היתה תשובה” (מתוך סיפרה של חוה חבושי ‘קשה להרוג קקטוס’, שראה אור בספריית מעריב).

דיכוי הספקנות בספרי ילדים חורג מגבולות הסטריאוטיפים המיניים וממבנה המשפחה, ומקיף למעשה את כל תחומי חייו של הילד. עוזי בן כנען הטיב לתאר את הדיכוי הזה בפעולתו: “‘בבית הספר הזה’, אמרה המנהלת, ‘קמים כשמישהו חשוב נכנס’ … ‘אני לא חשוב?’ שאלתי. ‘אתה חשוב’, אמרה המנהלת, אבל ראיתי שהיא סתם אומרת את זה. באמת היא חשבה שהיא יותר חשובה. ‘אז למה לי לא אומרים שלום בעמידה?’ שאלתי… ‘ברק’, אמרה המנהלת, ‘אתה כבר לא בגן. אתה ילד גדול, וילד גדול צריך להבין מה שמבקשים ממנו לעשות בלי לשאול יותר מדי שאלות ובלי להתעקש יותר מדי התעקשויות. ועכשיו, כדי שנהיה חברים, קום בבקשה ואמור לי “שלום המנהלת” כמו כל ילדי הכיתה'” (מתוך ‘אני ברק’, שראה אור בהוצאת כתר).

כאמור, רוב ספרי הילדים עדיין מתעלמים משאלות לגיטימיות של ילדים. דומה כי קיים מעין מעגל קסמים אשר במסגרתו קוראים ילדים ספרות שאין בה מקום לשאלות מהותיות על הסדר החברתי ככלל, ועל המבנה המשפחתי והסטריאוטיפים המיניים בפרט. הילדים הללו גדלים והופכים בחלקם לסופרים, וחוזר חלילה. דומה כי הכוח היחיד הפועל לשבירת המעגל הוא הילדים עצמם, בשאלותיהם המביכות. אך הקטנים האלה, מה הם מבינים? או במלים שעוזי בן כנען שם בפי דמות הילד אמיר בספרו ‘רק צרות’ (הוצאת מסדה): “אתם לא מקשיבים לי! אתם לא מקשיבים! אתם לא מקשיבים! אז למה אתם מתפלאים שאני שם לכם פתקים ומכתבים בכל מקום? זה מפני שאי-אפשר לדבר אתכם! תמיד אתם אומרים לי: ‘מחר; אחר כך; יותר מאוחר!’; אז מתי תקשיבו לי? כשאני אהיה בן תשעים?”.

החורגים

רשימת חלקית של ספרי ילדים ונוער החורגים מהסטריאוטיפים המיניים וממבנה המשפחה המסורתיים:

“אבא עושה בושות” / מאיר שלו (כתר)
“לאמא יש חבר חדש” / אורה מורג (דביר)
“הילדה רובין הוד” / נורית זרחי (ספרית פועלים)
“אני ברק” / עוזי בן כנען (כתר)
“אחותי הגדולה מכולם” / עוזי בן כנען (כתר)
“רק צרות” / עוזי בן כנען (מסדה)
“רקפת אהבתי הראשונה” / רות אלמוג (כתר)
“כולם כבר יודעים” / אורית רז (כתר)
“אחד יותר מדי” / נירה הראל (עם עובד)
“אמא היא גם אבא” / ציפי שחרור (ספרית מעריב)
“קשה להרוג קקטוס” / חוה חבושי (ספרית מעריב)
“נמרוד גם וגם” / תמיר להב ואיציק יושע (עם עובד)
“שקרים קטנים” / ימימה טשרנוביץ-אבידר ודנה אבידר (כתר)