“המטרה של טכנולוגיית המידע היא לעשות כסף!”
(ביל גייטס)
קריקטורה בגיליון מ-1988 של העיתון האלטרנטיבי האנגלי ‘Vague’ מראה רובוט עובד על מחשב. הרובוט מפנה את ראשו לאדם בשר ודם שעומד מאחוריו בחוסר מעש, ואומר: “אה… לא שמעת? המהפכה התעשייתית הסתיימה… אנחנו ניצחנו…”.
בעשור שחלף מאז, הפחד מפני דחיקת בני האדם על-ידי טכנולוגיית מחשבים, התחלף בחשש מפני העדר די מיחשוב בחיינו – הפחד הקמאי ‘להישאר מאחור’. מושגים לא ברורים כמו ‘מהפכת המידע’ ו’אורח חיים מקוון’ ממלאים תפקיד מרכזי בפחד זה. חסידי העתיד המרושת מציגים את עולם המחשבים ורשת האינטרנט כפתרון קסם לבעיות התקופה, וביל גייטס קובע בספרו, כי “כלל יסוד חדש בעסקים לקראת סוף המאה ה-20 אומר שהאינטרנט משנה את הכל”. מנהלי עסקים רבים חיים בתחושה כי מי שאין ברשותו גירסת תוכנה או מערכת הכי חדשה אינו מעודכן וסביר כי לא ישרוד. בשוק הקפיטליסטי של ‘להיות או לחדול’, בורות תמיד היתה קרקע פוריה לשיווק המבוסס על הפחדה. “אסור לשכוח:” כותב ביל גייטס, “לפחות אחד מן המתחרים שלך ישיג מערכת כזאת”.
ספריהם של ביל גייטס וצ’ק מרטין מבטיחים לקוראים מתכון להצלחה. מרטין מתאר בספרו את שבע המגמות הקיברנטיות של העתיד המרושת, אשר יקבעו את מידת הישרדותן של חברות בעידן העסקים האלקטרוני. ספרו של גייטס, ‘עסקים במהירות המחשבה’, הוא במידה רבה קטלוג פרסומי למוצרי חברת מיקרוסופט, שאותה הוא יסד ומנהל.
עתיד ורוד לא יהיה רק מנת חלקם של בעלי עסקים אלקטרונים, מבטיחים שני מחברי הספרים, אלא גם של הצרכנים. צ’ק מרטין מבטיח, כי בעתיד המרושת “הצרכן הוא המנצח”, וכי הצרכנים “יקבעו מה הם יקנו ואז החברה תייצר את זה”. הבטחות דומות בדבר ‘כוחו של הצרכן’ נתנו אבות ה’שוק החופשי’. אולם, חסידי הטכנולוגיה הקיברנטית, כמו חסידי הקפיטליזם, נוטים להדגיש את המעלות שיצמחו ל’אדם הקטן’ מחזונם תוך התעלמות כמעט מוחלטת מריכוז הכוח בידי תאגידי הענק, השולטים כבר היום בכלכלת העולם.
נכון להיום, 400 תאגידים חולשים על כשני שליש מההון העולמי. אולם העתיד המרושת רק יאיץ את התחזקות התאגידים, נטייתם להתמזג, לבלוע לתוכם כל חברה הקוראת תיגר על ההגמוניה שלהם, ולתבוע כל מדינה שתפגע ברווחיותם ובשמם הטוב.
הממונים על ההגבלים העסקיים בארצות רבות מתקשים היום, יותר מתמיד, למנוע היווצרות מונופולים. בארה”ב כבר מתנהל הליך משפטי במטרה להביא לפירוק חברת מיקרוסופט, בעקבות עדויות, כי החברה ניצלה את כוחה כמונופול לחיסול חברות מתחרות. ברוח הדאגה הוירטואלית ל’איש הקטן’, גייטס, האיש העשיר בעולם, מציין כי הוא תורם את חלקו בהכנסות מהספר למטרות צדקה. קפיטליסטים אכפתיים כמו גייטס, נוטים לסייע לעניים, רעבים וחולים, אולם נמנעים מלתקוף את הגורמים לעוני, רעב וחולי.
קחו, למשל, את החזון של ‘מחשב לכל ילד בעולם’. הבעיה ביישומו, כמובן, אינה בכך שאין אפשרות לייצר די מחשבים בעולם. נהפוך הוא. עודף ייצור הפך לאחת מהבעיות הקשות של המערכת הקפיטליסטית. הבעיה היא בכך שלעניים אין כסף לקנות מחשבים. מילטון פרידמן כבר קבע, כי אין דבר כזה ‘ארוחות חינם’. תרומות, אם כן, מאפשרות לעשירים לרכוש מוצרים בשם העניים. כך, החברות מצליחות למכור את מוצריהן העודפים, ותרומות העשירים חוזרות לידיהם כרווחים.
קריאת שני הספרים מלווה בתחושה, כי מאחורי החזון העתידי מסתתרת גישה תועלתנית קיצונית. גייטס ומרטין מתייחסים לכל דבר כאינסטרומנט, מכשיר להשגת מטרות. תועלת, הצלחה ויעילות הן הקריטוריונים הבלעדיים. האידיאולוגיה השלטת בספריהם היא משימתית טכנית, תוך האדרה של הטכנולוגיה, איש הטכנולוגיה, הניהול הטכנולוגי, ושל הטכנולוגיה כמקור העושר.
מתוך גישה פונקציונליסטית קיצונית זו מסוגל גייטס לטעון, כי רוב האנשים זוכרים את מלחמת המפרץ ב-1991 כ’נצחון הטכנולוגיה’, בעודו מתעלם מן העובדה, כי הטכנולוגיה היא שאיפשרה להפציץ מתקנים לטיהור מים ותחנות כוח ולגרום למותם של כ-750,000 אזרחים עיראקים כתוצאה מהתמוטטות מערכות הבריאות והסניטציה. יש הטוענים כי המספר כפול.
בעולם הפונקציונליסטי של גייטס ומרטין בני אדם אינם אלא הון אנושי ההופך למשאב בעקבות השקעה כלכלית. טישטוש ההבדל בין משאב אנושי ומשאב חומרי באה לידי ביטוי מוחשי במושגים אנושיים בהם משתמש גייטס בבואו לתאר מערכות טכנולוגיות: “מערכת עצבים דיגיטלית”, יצור שמתבצע “ביעילות ובאמינות כמו פעולת לב”, תהליכים אדמיניסטרטיביים ש”חיוניים לעסק כמו נשימה”, ו”האיי-קיו של החברה”.
כממשיך דרכם של כוהני יעילות דוגמת מנהלה לשעבר של חברת ג’נרל מוטורס, אלפרד סלון הבן (ספרו ‘שנותי בג’נרל מוטורס’ הוא ספר העסקים האהוב ביותר על גייטס), קובע מייסד מיקרוסופט, כי “שנות האלפיים יהיו שנות המהירות”. מרטין בספרו אף מרחיק לכת וטוען, כי הנגישות והמהירות “…שתאפשר לנו הטכנולוגיה, יגדירו מחדש את הצורה שבה נתפקד בעבודה, בבית ובשוק. הם יחרצו מי ינצח ומי יפסיד, בעולם החברות ובעולמות האישיים שלנו”.
אולם, למעשה אין כל חדש בחזון האלקטרוני שמתארים גייטס ומרטין. בעתיד המרושת, כמו בהווה הלא מרושת, זמן שווה כסף. נראה, כי אנשים הטוענים כי זמן שווה חיים לא ימצאו את מקומם גם בעתיד המרושת שתמציתו – “אתה זז מהר או שאתה מת. זה היפוכו של ‘החיפזון מן השטן'”. (יו”ר ומנכ”ל לוסנט טכנולוגי’ס, המצוטט בספרו של גייטס).
יחד עם זאת, העליה הדרמטית במהירות עיבוד הנתונים ושידורם בעתיד המרושת עשויה לשרת גם אנשים וגופים המתנגדים לסדר הקיים. מספר הטרנזיסטורים בשבב גדל מ-29,000 במעבד 8086 שייצרה חברת אינטל ב-1978, ל-7.5 מיליון בפנטיום שייצרה ב-1998. בשנת 2011 מתכננת אינטל להוציא לשוק שבבים שיהיו בהם מיליארד טרנזיסטורים. משמעות הדבר היא שלכל ילדה או ילד תהיה יכולת עיבוד ושידור מידע העולה על יכולתה של רשת טלוויזיה בינלאומית כיום. הפצת מידע חתרני באינטרנט, ומספרם הגדל של האקרים וסייבר-פאנקיסטים הן רק חלק מהאופנים בהן כוחות ביקורתיים ואלטרנטיביים נעזרים בטכנולוגיית מחשבים.
‘העתיד המרושת’, ‘עסקים במהירות המחשבה’, והבטחות עמומות אחרות בנוסח ‘מהפכת המידע’ ו’אורח חיים מקוון’, הינן בסופו של דבר רק שלב נוסף בהתפתחות הטכנולוגיה מעשה ידי אדם. השימוש בטכנולוגיה, כמו השימוש בכל כלי אחר, טומן בחובו את הסכנה כי האמצעי יהפוך למטרה. ערוץ MTV התחיל כמקדם להקות רוק, אך הפך לשאיפתן; מערכות ההפעלה של מיקרוסופט נועדו לשרת את ציבור משתמשי המחשבים, אך הפכו לשאיפתו. יוקרתם ועושרם של ביל גייטס וצ’ק מרטין מקורם בטכנולוגיית מחשבים. משום כך, תפקידם הוא לשכנע אותנו, כי מחשבים הם האמצעי והמטרה כאחד. אני לא השתכנעתי.
