יום לפני שהוענק פרס נובל לכלכלה לפרופסור ישראל אומן על מחקרו בתורת המשחקים, הוענק “פרס הקיום הנכון”, הידוע כפרס נובל האלטרנטיבי, לפעילי זכויות המים הקנדיים טוני קלארק ומוד ברלו. אלא שבניגוד לתורת המשחקים, נראה כי בתחום משק המים העולמי אין כל צורך לנתח את המהלכים הצפויים של היריב.
כ-1.1 מיליארד בני אדם בעולם אינם נהנים כיום מגישה למי שתייה נקיים, ומדי שמונה שניות מת ילד כתוצאה ממחלות הקשורות בצריכת מים מזוהמים. לפי נתוני האו”ם, צפויים שני שלישים מאוכלוסיית כדור הארץ לסבול ממחסור במים בתוך 20 שנה, שכן צריכת המים העולמית מוכפלת מדי 20 שנה – כפליים מקצב גידול האוכלוסין – והביקוש למים צפוי לעלות על ההיצע ב-56% עד 2025.
כבר כיום מתחוללים שפע של עימותים מזוינים ברחבי הגלובוס סביב השליטה במקורות מים, ואזורים רבים בעולם – החל במזרח התיכון ובצפון סין וכלה בקליפורניה ובאפריקה – סובלים ממחסור גובר והולך במים.
הביקוש הגואה לזהב הכחול לא נעלם מעיני קרטל המים העולמי, הנשלט על ידי שלוש חברות אירופיות – ויוונדי-יוניברסל, סואץ ו-RWE – וכך גם פוטנציאל הרווחים הגלום בעובדה ש-5% בלבד משירותי המים בעולם נמצאים בידיים פרטיות. כבר ב-2002 התקרבו רווחי מגזר המים העולמי לטריליון דולר – כ-40% מרווחי מגזר הנפט באותה שנה ויותר מרווחי מגזר התרופות. שיטות השקייה בזבזניות בחקלאות, צריכה מוגברת של מים בתעשייה ופגיעה במחזור ההידרולוגי (המבטיח את התחדשות מלאי המים) בשל תהליכי עיור, זיהום ושינויים אקלימיים, הבטיחו כי משבר המים רק יחריף וכי רווחי המגזר ימשיכו לנסוק.
אלא שתהליך ההפרטה של שירותי המים בעולם, שהובילו בעשור החולף קומץ תאגידי מים רב-לאומיים בתמיכת הבנק העולמי וקרן המטבע הבינ”ל, התברר כניסוי כושל. לפחות עבור אלה שאת צימאונם הוא היה אמור להרוות. הניסיון בשורה של מדינות מתפתחות הראה בבירור כי למגזר הפרטי אין כלים לספק מים נקיים ברמת מחירים שווה לכל נפש.
כך למשל, ב-98′ נאלצה ממשלת בוליביה להפריט את שירותי המים בעיר צ’וקבמבה לאחר שהבנק העולמי איים כי לא יערוב להלוואה של 25 מיליון דולר לשיפור תשתיות המים בעיר אם לא תיאות להפריט את שירותי המים המקומיים. חברת בכטל האמריקאית, שלידיה הועבר ניהול משק המים בעיר, מיהרה להכפיל את תעריפי המים. אלפים מתושבי צ’וקבמבה יצאו לרחובות, ושביתה כללית הוכרזה. מעצרים המוניים והריגתם של מפגינים לא הועילו, ולבסוף נאלצה בכטל לנטוש את בוליביה והפרטת שירותי המים בוטלה.
באורוגוואי עברו פעילים קהילתיים מדלת לדלת במשך שלוש שנים כדי לאסוף את מספר החתימות הנדרש כדי להעמיד למשאל עם תיקון לחוקה שיעגן את הזכות למים כזכות אדם בסיסית. במשאל העם שהתקיים באוקטובר 2004 אושר התיקון ברוב של 63%. הצלחות של מאבקים נגד הפרטת שירותי מים נרשמו גם בארגנטינה, הודו, ברזיל, הפיליפינים וקנדה.
חסידי הפרטת המים גורסים כי יש להפוך את המים לסחורה ככל הסחורות ולאפשר לשוק לתמחרם. לא בכדי מגדיר ארגון הסחר העולמי את המים כ”סחורה”, ובהסכם NAFTA הם מוגדרים כ”השקעה”.
אולם אין טעות גדולה מזו. מים מהווים את יסוד החיים על פני כדור הארץ, ולא ניתן לשרוד בלעדיהם. לפיכך, המים שייכים לכולם – בני אדם, צמחים ובעלי החיים. מדובר במשאב יקר מפז שיש לחלוק, ואין לאפשר לקומץ רודפי בצע לנצלו למיקסום רווחיו.
